הי חברים,

עד כה דיברנו רבות על קשיי המונוגמיה הזאת, על כמה שהלב צריך את מה שהלב צריך, ועל הכוחות שמפרידים בינינו. הראינו עד כמה קשה המבחן בו אנחנו עומדים.

היום נדבר על איך עומדים בו. וזה פשוט ומורכב בה בעת.

הכוח הכי חזק ביקום, זה שמרים אותנו גם אחרי שנפלנו לא שבע, אלא שבעים ושבע פעמים, הוא,

האהבה.

והנה הבית הראשון מהשיר "כמו בלדה" של המשורר האהוב נתן יונתן, שמסביר בדיוק למה אני מתכוונת.

"אם זר קוצים כואב
זה מה שאת אוהבת
אלך אל המדבר
ושם אלמד לכאוב
ואם שירים אהבת
רק שכתובים באבן
בין הכפים אגור
ובסלעים אכתוב."

בעיניי, אהבה היא הכוח לעשות משהו רק בגלל שהאהוב שלנו מבקש שנעשה, ללמוד להרגיש את מה שהאהוב שלנו מבקש שנרגיש, לחיות חיים אחרים, שונים, אולי לא נוחים, רק כי זה מה שהאהוב שלנו מבקש.

לא מחווה חד פעמית, זמנית, שלאחריה נחזור לשגרה החמימה שלנו. מחווה שנמשכת חיים שלמים.

וכאן אני רוצה לספר משהו מאד אישי.

תורן בעלי היקר, נולד וגדל בקליפורניה, במשפחה יהודית חילונית. הסיבה היחידה שהוא עלה לארץ הזו וחי בה כל כך הרבה שנים היא כי אני ביקשתי.

חיינו יחד בארה"ב במשך מספר שנים. נולדו לנו שם שני ילדינו הגדולים. ובשנת 1995, הוא עזב את ביתו, את עמו, את משפחתו, את שפתו, את עבודתו, את התרבות שלו, את החברים שלו, את כל מה שהוא הכיר בעצם, ועבר לגור בישראל. הוא הסכים שילדיו יגדלו כישראלים, והוא הסכים לחיות בארץ בה הוא לעולם לא יהיה ממש מקומי, ממש ישראלי. תמיד קצת זר.

וכל יום הוא חי עם המדבר, עם האבנים, עם הקוצים, רק כי אני ביקשתי. וכל יום הוא מסתובב בין אנשים שאינם כמוהו מבחינות רבות, והוא לא יכול לבטא את עצמו במדויק, לא בשפתו הטבעית.

אבל הוא רואה את אשתו מאושרת, וזה עושה אותו מאושר.

והוא למד לאהוב את המדבר, ואת האבנים, ואת האנשים הקוצניים שאנחנו, ואת ילדיו שצמחו לישראלים ושניים מתוכם משרתים בצבא.

זאת אהבה.

ובכוחה של האהבה לנצח את הכול. את הקשיים והוויכוחים והמריבות והפערים והעצבים והעלבונות והחסרונות והמילים הקשות וחוסר ההתאמה ואת בני המשפחה שמתערבים, ואת הקשיים הכלכליים, ואת שעות העבודה הרבות, ואת הבדיחות הלא-מצחיקות, ואת השיניים הלא מצוחצחות, ואת האוטו שהתקלקל ואת הילדים הבלגניסטים. הכל.

כי כשבנינו אהבה, בנינו בית. אהבה היא הבית שבנינו אחרי שיצאנו מהבית הראשון בו אהבו אותנו, בית הורינו, והמקום שבו אנחנו שוב לא לבד.

והאהבה שלנו היא המקום שבו אנחנו יכולים להיות לגמרי אנחנו.

אז אני אוהבת את בעלי גם בגלל מה שהוא עשה למען האהבה שלנו, בלי להתלונן, בלי להתחשבן, ואיך הוא מצא את הדרך לאהוב את הארץ הקשה והנפלאה הזאת.

רק כי אני ביקשתי.

ואהבה היא הדרך היחידה לנצח את קשיי המונוגמיה. לזכור כל הזמן את הגבר או האישה האהובים שלנו. לחשוב עליהם באהבה, להרגיש אותם באהבה, לחבק אותם באהבה, להזרים אליהם אהבה דרך האוויר והאור.

פשוט לאהוב.

שלכם,

מיכל