כמה מתוך סך הזמן שאתם מבלים עם בן או בת הזוג שלכם אתם הולכים על קצות האצבעות?

כנראה שדי הרבה.

יכול להיות שאתם אפילו לא שמים לב לזה שאתם הולכים על קצות האצבעות. אבל האצבעות שמות לב. וכפות הרגלים, והגב התחתון, והכי חשוב – הבטן.

מה זה ללכת על קצות האצבעות?

זה אומר להיזהר מאד מאד, לא לעשות בלגנים, לא להתווכח, להימנע מעימותים, להסכים גם כשלא בא לנו להסכים, העיקר – לא להתעמת עם בן או בת הזוג, ולא לעשות גלים בים.

ים שקט. מה שקט? ראי!

כמה זמן אפשר ללכת על קצות האצבעות?

לא הרבה. כפות הרגליים מתעייפות, השוקיים כואבים, הירכיים, הגב שולחים איתותי מצוקה, ואם ממשיכים ככה לזמן מאד ארוך – נופלים, נוקעים את הקרסול, שוברים משהו.

ושלא נדבר על מה זה עושה לבטן.

בואו נגדיר יותר טוב מה זה ללכת על קצות האצבעות בזוגיות

בזוגיות, ללכת על קצות האצבעות זה להסכים בשתיקה להתנהגויות של בן הזוג שלא מוצאות חן בעינינו.

מדובר במצבים שבהם אנחנו נזהרים מאד מאד ברגשותיו ובכבודו של בן הזוג וסותמים את הפה חזק חזק. בפנים לא טוב לנו עם זה, אבל זה מה שאנחנו עושים. כל יום. עוד פעם ועוד פעם.

הבסיס של הקצות האצבעות הזה הוא הסכמה שבשתיקה, או הסכמה שתוקה (אין מילה כזאת, אבל המצאתי). לא מדברים עליה, אבל היא שם. לכולנו יש הסכמות כאלה, ברמה כזו או אחרת של שימוש.

אז מה בדיוק קורה שם? איך נוצרת ההסכמה השתוקה הזאת?

בן זוג אחד עושה משהו, או אומר משהו. בן הזוג השני, שלא מסכים למעשה או לאמירה, מחליט בכל זאת לשתוק כי זה מה שעדיף לו כרגע. הוא לא רוצה להתעמת, או שהוא לא יודע איך להגיד, או שזה קצת מפריע אבל לא המון, או שהוא חושב שמותר לא להסכים על הכל, או מכל סיבה אחרת. בן הזוג הראשון מקבל את השתיקה הזו כהסכמה, ומהיום הוא ימשיך להתנהג ככה.

נחתם פה הסכם, שני בני הזוג הסכימו, ונוצר תקדים. נוצרה התנהגות. ומעתה, זו תהיה ההתנהגות המקובלת בין בני הזוג לגבי אותו עניין.

שימו לב – לפעמים התנהגות נוצרת ממעשה אחד או מאמירה אחת!

הנה דוגמא אופיינית

בואו ניתן דוגמא, ונלך דווקא על הצד היותר קיצוני של התמונה, כי הוא קורה כל יום בהמוני בתים:

הבחורה עושה משהו שלא מוצא חן בעיני הבחור שלה. הוא אומר לה, די, תפסיקי, את לא רואה שזה מפגר לעשות ככה? הבחורה שלנו לא אהבה את השימוש במילה מפגר אבל שותקת. היא לא מהסוג המתעמת. לא נורא, אז יצאה לו מילה לא טובה מהפה.

הבחור, שלא קיבל, בו במקום, התרעה על כך שהוא השתמש במילה שאין עליה הסכמה, מקבל את השתיקה של בת זוגו כרשות להשתמש במילה. היא לגיטימית.

יכול להיות שאצלו בבית זה היה לגיטימי להשתמש במילים כאלה, ויכול להיות שאפילו לא עובר לו בראש שאצלה בבית יכול היה להיות אחרת…

ומהיום, הוא משתמש במילה מפגר על הטיותיה המרובות, ואפיל וקורא לבת זוגו במישרין מפגרת, למרת ששימו לב, במקרה הראשון המעשה היה מפגר, ולא הבחורה…

היא ממשיכה לשתוק כי היא אומרת לעצמה שהוא לא מתכוון, זו סתם מילה, עד שיום אחד…

אז מה בעצם כל כך רע בהסכמה שתוקה?

לא כל הסכמה שתוקה היא רעה, יש הרבה טובות. האמת, קשה לנהל מערכת יחסים אם צריך לדון בכל דבר ולהגיע לגביו להסכמות.

וגם אין שום פסול בלהיות מנומס ולא להתלונן על כל שטות.

אבל, וזה אבל גדול,

קצות האצבעות מחוברות לבטן. זה אומר שבזמן שהולכים על קצות האצבעות, שומרים משהו בבטן, לפעמים הרבה זמן.

ההסכמה השתוקה יכולה לשבת לפעמים שנים בבטן, וכל יום לכאוב טיפה יותר. כל פעם ששמענו או ראינו את הדבר שמציק לנו ולא אמרנו – נשמנו עמוק והמשכו הלאה, לטובת השקט התעשייתי, או לכל מטרה אחרת שחשבנו שהיא חשובה, ולאורך זמן הצטבר הנזק: טינה, תסכול, כעס, והדודה הכי מרשעת במשפחה הזו של הרגשות – שנאה.

ונחזור לדוגמא

כשיום אחד המילה מפגרת נאמרה יותר מדי פעמים, הבחורה שלנו מהדוגמא מתפרצת, צורחת על  בן הזוג שלה, מקללת אותו נמרצות על כך שבמשך שנים הוא מעליב אותה, יורד לחייה, מקטין ומשפיל אותה, שנמאס לה ממנו ומכל המשפחה עם הפה ג'ורה שלו, שמצידה הוא יכול לאסוף את החפצים שלו ולעוף לה מהעיניים, ולקינוח – הוא לוקחת את המפתחות של האוטו, טורקת את הדלת בעצבים מטורפים, ובורחת.

הבחור, שעומד בסלון עם העיתוק ביד, נטוע עמוק בין הבלטות, הלסת שלו בגובה הברכיים, העיניים שלו לא מצמצו כבר עשר דקות, הוא בהלם קרב עמוק.

הוא בכלל לא היה בסרט שהיא היתה בו, לא היה לו מושג, והוא לא מבין מה הוא עשה.

ועכשיו תוסיפו לכם את הרעיון המזעזע שהבחורה המסכנה שלנו היתה כל כך עצבנית שהיא גם עשתה תאונה…

זו התוצאה של הסכמה שתוקה רעה שישבה בבטן יותר מדי זמן.

תמיד אסור לשתוק? צריך תמיד לדבר על הכל?

אז מי שמכיר אותי כבר אומר לעצמו עכשיו, אוקיי, הנה בא האיזון. לא תמיד, לא על הכל, לא באופן אוטומטי. אז בואו נראה איך מחליטים מתי מדברים ומתי מחליקים.

בכל מערכת יחסים יש שני אנשים. ולכל אחד רגישויות משלו. ולעולם לא נסכים על הכל.

אז קודם, כל, והכי חשוב, לדבר על מה שהכי מפריע.

נורא פשוט. מקשיבים לבטן ורואים מה הכי כואב לנו, ועל זה בטוח מדברים.

וזה גם תלוי בתקופה. לכל בן אנוש יש תקופות שבהן הוא יותר חלש, יותר עצבני, עובר תקופה קשה, צריך יותר התחשבות, והוא צריך יותר הסכמות שתוקות, צריך שנקבל אותו יורת כמו שהוא, בלי להילחם איתו. גם בסדר.

אז הנה באה הנוסחה ל"זמן קצות האצבעות"

1. הליכה על קצות האצבעות צריך לבקש. אם את מרגישה שאת בתקופה לא טובה ושאת צריכה יותר התחשבות, ושאם יסתכלו עליך לא נכון תתפרצי, תגידי לבעלך: תשמע מותק, זה וזה עובר עלי. בעבודה אני צריכה להיות עשר אחרת יפטרו אותי, נכון, אתה לא צריך לסבול ממני, אבל כרגע אני זקוקה לעזרתך. בבקשה תהיה איתי יותר סבלני, פחות בקורתי, יותר מקבל, יותר מקשיב. אני מבקשת תקופת הליכה על קצות אצבעות. ותגידי לו את כל מה שאת צריכה בפרטים. הוא לא צריך לנחש. תגדירי גבולות גזרה. תאמרי לו, מותר לך לדבר איתי רגיל, אבל בבקשה תחשוב פעמיים ותנשום פעם אחת לפני כן, כי אני עלולה לבכות.

2. והבעל – גם לו יש מה לבקש כאן. הוא צריך להסביר מה הוא יכול לתת, מה הוא לא יכול, מה גבולות הגזרה שלו, מה יעבוד בשבילו. יחד תגיעו להסכמה מה הוא לוקח על עצמו ועם מה שניכם יכולים לחיות.

3. ועכשיו תורך יקירתי, והרגע קיבלת מתנה ענקית מבן זוגך. אז תודי לו. בצורה מפורשת ונדיבה. הוא מתאמץ. הוא קשוב. זה ממש לא פשוט לחיות איתך כשאת במצב כזה. תעריכי את זה. וחשוב להודות לו גם כשהוא מבצע. וכמובן, לסלוח לו כשהוא לא מצליח במאה אחוז.

4. תחליטו יחד על אורך התקופה כדי שהמסכן לא יחטוף את הג'ננה שהנה עכשיו שנה הוא צריך לשתוק. ובתום התקופה – לדבר שוב על המצב, ולראות איך הצלחנו ומה זה נתן, ומה עושים עכשיו.

5.  ועוד משהו שאני קוראת לו תקופת אצבעות החסד: נגיד בעלך חזר הביתה היום, והאיש שבדרך כלל במצב רוח טוב – היום הוא שבוז. עצבני. את רואה שעבר עליו. אז אפשר גם לפרגן לו זמן קצות אצבעות היום בלי שיחה ובלי דיונים ובלי לעשות מזה עניין גדול, אפשר לתת לו זמן להתנהג קצת כמו פיל בחנות חרסינה, שישחרר לו קצת את העצבים. את הרי בעדו, לא?

אז מה העיקר?

העיקר זה לקחת אחריות ולהגיע להסכמות שאינן שתוקות על מה שבאמת חשוב.

1.  כשאנחנו לוקחים אחריות על מערכת היחסים שלנו אנחנו מתמודדים עם מה שצריך להתמודד, ולא מפחדים מזה. שתיקה שכואבת בבטן מזיקה לשנינו בטווח הארוך. אז אם הבנו שהסכמה שתוקה היא בעצם התנערות מאחריות- אנחנו קמים ועושים משהו בנדון.

2. כשאנחנו פועלים מתוך הסכמה, אנחנו מרוויחים כפול. גם פתרנו את הבעיה המיידית (הוא בחיים לא ישתמש יותר במילה מפגר גם בלי הסצינה הנוראה והתאונה..), וגם חיזקנו את מערכת היחסים שלנו בטווח הארוך. יש לנו מנגנון להגיע להסכמות מלאות (ולפעמים רק הסכמות חלקיות אבל זה הרבה יותר טוב מכלום), ולכן אנחנו לא מפחדים לשמור דברים בבטן. וכמובן שחסכנו את ההתפוצצויות, כי מי שמקבל על עצמו ללכת על קצות האצבעות לפרק זמן מוסכם, מתארגן לזה נפשית, ועושה את זה ברצון מתוך הבנה שהוא עוזר לבת הזוג שלו.