א' ואשתו רבים כל הזמן

א' בא אלי לאימון, הוא נכנס, הפיל את עצמו על הכורסא, והצהיר בקולו הגדול: "אני כל הזמן רב עם אשתי. אני אוהב אותה, אבל אנחנו רבים כל היום. על כל דבר."

"אתה רוצה לפרט קצת יותר?" שאלתי אותו, מתפלאת על כך שאדם נכנס למשרדה של אישה שאינה מוכרת לו, וישר זורק לה על השולחן שקית מלאה. אנשים בדרך כלל מהססים, מגששים, בודקים באיזו מידה של אמפטיה תתקבל השקית שלהם.

"על כל דבר," הוא ממשיך בשלו, מנותק לחלוטין מההתלבטויות של רוב היקום. "על זה שאני לא מוכן להחליף את החולצה שלבשתי כשאנחנו יוצאים לחברים. על זה שאני משאיר כלים מלוכלכים בכיור, על זה שאני מזפזפ בין הערוצים ויושב יותר מדי מול המחשב. בקיצור, על הכל."

אחרי בירור קצת יותר מעמיק מתגלה הסיבה לישירות המופרזת הזו שלו. א' הוא איש עסקים מצליח. הוא עובד כמו חמור. והוא מצליח שחבל על הזמן. הוא בזינוק מטאורי. הוא כל הזמן בתנועה והוא בנה עסק משגשג בתוך שנתיים. מאות לקוחות. הוא לא עוצר בעצור, לא רואה בעיניים, מתנהל קדימה כמו בולדוזר בעזה. אימא'לה, אני חושבת בליבי, כמה מעייף לחיות ליד אחד כזה. ולהיות הוא. הוא יודע להירגע?

"כשהיא מתחילה עם הניג'וסים שלה אני לא שומע כלום ממה שהיא אומרת," הוא אומר לי במבטא המתנגן שלו. "אני רק שומע את הטון, את המוזיקה. משפט אחד שבעצם עומד מאחורי כל המשפטים שלה, 'אני מקנאה בך'.

אני מתפעלת בליבי על היכולת להבין לבד כזה דבר, וחושבת שאולי זה לא כל כך קשה לחיות לצידו של גבר כזה. הייתי שמחה לפגוש את אשתו.

כשהוא מנפיק עוד פרטים אני למדה שאשתו, שאצלי בראש כבר קיבלה כינוי "הגיבורה", בחופשת לידה. שלפני זה היא עבדה בהיי-טק והצליחה מאד. שעכשיו היא מטפסת על הקירות בעוד הוא שועט קדימה בעסק שהקים, אבל מגיע הביתה באפיסת כוחות רגשית וגופנית. אז הוא רובץ מול הטלוויזיה או המחשב. והיא, שהייתה כלואה כל היום בין ארבעה קירות דוממים, נותרת שוב לבד.

"ניסית להבין למה היא כועסת עליך על כל שטות?" אני שואלת אותו, בעדינות, מנסה לשנות את האוויר בחדר, שלפתע נהיה דחוס.

"מה ז'תומרת," הוא משיב, "היא אמרה למה. אני כל היום נפגש עם אנשים ועושה עסקים, והיא תקועה בבית עם הילד. היא מאד תחרותית, אשתי, שיהיה לך ברור. ככה זה תמיד היה בינינו, מהיום שהתחלנו לצאת. אז ברור לי שהיא מקנאה על זה שהיא מחליפה חיתולים ואני סוגר עסקאות על מאות אלפי שקלים. אני מתקדם והיא הולכת אחורה. אז היא כועסת עלי."

"איך היה אצלה בבית?" אני שואלת, "באיזה בית היא גדלה?"

"היא הייתה חייבת להצליח," הוא עונה מייד. "היא תעשה קריירה מפוארת. היא תהיה בדיוק כמו אבא שלה, רק עוד יותר."

אני מחכה לעוד מידע, אבל עוד מידע לא מגיע. הבחור נעול על קונספציה אחת, כמו צלצול של פלאפון טרום עידן הרינגטונים.

"אז אם אתה מבין את הסיבה להתנהגות שלה, מדוע אתה עדיין כועס?" אני שואלת.

א' ממריא ואשתו מאבדת גובה

"אני עצבני ועייף. ככה כל ערב. אז אני מפחד שאני הולך להתפוצץ עליה," הוא אומר לבסוף. "האמת, אני די מפחד מעצמי. יום אחד אני כל כך יתעצבן שאוי ואבוי מה שיהיה." הוא מכווץ את פניו הגדולות אל תוך כפות ידיו הענקיות, ראשו שמוט בחצי הדרך לגובה הברכיים.

"לא ככה דמיינתי את חיי הנישואים שלי," הוא מסיים באנחה.

"איך דמיינת שזה יהיה אחרי שייוולד התינוק?" אני שואלת.

"דמיינתי שהיא תהיה כל כך מאושרת מזה שיש לנו ילד שהיא כל הזמן תחייך. ושכל יום אני אעבוד קשה וארוויח הרבה כסף ואז אני אבוא הביתה לאישה מאושרת ותינוק. ככה הרבה שנים קדימה, ויהיו לנו עוד ילד אחד והעסק שלי יהיה עוד יותר ענק, עד שלא אצטרף יותר לעבוד ואוכל לצאת לפנסיה בגיל ארבעים וחמש עם עשרה מיליון דולר. דרך אגב," הוא מוסיף ומסתכל עלי במבט חודר, "עד עכשיו אני עומד בכל היעדים." אני שומעת עד לפה את הפקפוק שלו ביכולת שלו להיות מאושר מכל המיליונים האלה שיבואו.

"אוקיי," אני ממשיכה, "הראית לי את התמונה מהצד שלך ועכשיו, בוא נעבור צד. איך אשתך דמיינה את החיים שלה אחרי הלידה?"

"אה," הוא נעצר לרגע, ונזכר בצד השני של התמונה המשפחתית שלו. מצחו הגדול מתקמט מקו הגבות ועד משקפי הריי-באן המונחות באמצע קרחתו המבהיקה.

"היא התכוונה לכבוש את החברה בסערה בתוך שנתיים. היא תכננה להיות מנהלת צוות אחרי שנה ומנהלת פרויקט אחרי שנתיים. ואחר כך, לפי התוכנית שלה, אנחנו נוסעים לארצות הברית לכמה שנים, והיא עובדת בהנהלת החברה בעמק הסיליקון."

עכשיו הבנתי. אני שומעת את החזון של הגיבורה האמיצה הזו, את התוכניות המדויקות שלה לכל שנה ושנה, חמש שנים קדימה, מתחרבשות ונוחתות לה על הראש שלא ראה מספרה כבר יותר מדי זמן.

א' מסתכל על העולם דרך העיניים של אשתו

"בוא נניח, רגע," אני אומרת לו, שאתה עכשיו אשתך. אתה יכול לראות את החיים מנקודת מבטה?"

"כן, בטח," הוא עונה לי, מתרכז במטלה שלו. ואני רואה ביכולת המיקוד שלו קמצוץ מאיש העסקים המצליח. "היא מאבדת גובה. מאבדת זמן."

"יופי," אני מעודדת אותו. "ומה לדעתך היא חושבת כשהיא מסתכלת עליך?"

"היא רואה אותי ממריא. לבד. רק אני."

ואני רואה על הפנים שלו שהוא מבין את זה מצויין, אך עדיין לא מצליח להפסיק לכעוס עליה. מה עוד יש שם?

"מה היא כועסת עלי? מה אני אשם? היא רצתה את הילד בדיוק כמוני."

"נכון," אני עונה לו, "אתה לא אשם, אבל אתה בעבודה והיא זאת שמחליפה חיתולים. ואתה לא סופר אותה כשאתה בא הביתה בלי כוח."

הבחור מהנהן בראש, אבל חוזר שוב, "אני ממש לא אשם. ככה זה הטבע. וחוץ מזה זה מצב זמני. עוד מעט היא תחזור לעבודה."

"אני לא רואה את הדברים כמוך," אני אומרת לו. "עד כמה שזה יישמע לך מוזר, יכול מאד להיות שבתום חופשת הלידה היא דווקא תרצה להישאר בבית. יהיה לה קשה רגשית להתנתק מהתינוק הקטנטן שלכם. ויכול להיות שהיא כועסת על זה. ויכול להיות שהיא חושבת שבילד הבא שוב פעם יקרה אותו דבר. חשבת על זה?"

הוא מניע בראשו לאט, מסתכל פנימה.

"ואולי," אני ממשיכה, "היא כועסת על עצמה? אולי היא בכלל לא כועסת עליך?"

"מה פתאום, זה עלי שהיא מוציאה את כל הכעס," הוא הודף.

"נכון," אני קולטת ומחזירה, "אבל אתה זה שעומד לה מול הפרצוף עם ההצלחה הנוצצת שלך."

"אז מה אני אמור לעשות?" הוא שואל בהתרסה, עדיין מסרב לקבל, "לא להצליח? ומי יפרנס אותנו אז? מי ייתן לה את הקניות היקרות שלה, ואת הטיולים לחו"ל? אה?"

"ברור שזו לא התשובה," אני עונה לו. "אין מצב."

"ברור לי שאתה רואה את הצרכים שלה," אני ממשיכה, "אבל השאלה היא האם אתה גם מסוגל לראות את הכאב שלה?"

"אני מבין שיש לה צרכים, אני בעל מודרני, אני לא איזה פרימיטיב," הוא עונה לי בעצבים. "אבל איך בדיוק אני אמור להתמודד עם אישה שכל הזמן צועקת עלי? להגיד לה באותו רגע שאני מבין את הכאב שלה? היא תסתכל עלי כאילו ירדתי מהירח. היא פשוט לא תקנה את זה."

"זה כבר תלוי בך," אני מחזירה לו. "אם תתכוון למה שאתה אומר, היא תאמין. אם תגיד סתם, בתור טקטיקה להשתיק אותה, אז ברור שהיא לא תקנה את זה."

א' נותן לעצמו לחוש את הכאב של אשתו

"בוא נדבר עוד קצת על מה שצריך לקרות כדי שתאמין שכואב לה, כדי שהיא תקנה את זה שאתה מאמין שכואב לה, בסדר?"

"מה, את מתכוונת שנעשה פה הצגה על מה יהיה כשאני אבוא הביתה?"

בחור קשה, אני מציינת לעצמי. טוב, קשה להם למאצ'ואים, מסכנים, אין להם מספיק כלים. לא נורא, כלים אפשר לרכוש. זה רק עניין של זמן וכסף. אה, כן, ושל רצון.

"אתה רוצה להתגרש?" אני שואלת אותו בקול נייטרלי, ומתכנסת לכוננות ספיגה.

"השתגעת? איזה מין מאמנת את? מי את בכלל שאת שואלת אותי שאלות כאלה? ועוד אחרי חצי שעה של אימון? מה את בכלל יודעת עלי? אשתי היא האישה הכי מדהימה בעולם ואני אוהב אותה מאד!" ועוד שנייה הוא מזנק מהכורסא ומוריד לי אותה על הראש. מעולה.

" אז אני מבינה מהתשובה שלך," אני עונה לו בנחת, "שיש לך המון רצון טוב לתקן את הקרע שנוצר ביניכם ואתה מוכן להשקיע בזה הרבה עבודה אמיתית."

טוב, טיפש הוא לא, ואני רואה על הפנים שלו שהוא מבין שתמרנתי אותו. מה לעשות, לפעמים לא מספיק מברג, צריך לשלוף את הקונגו.

"אוקיי, אני מבין," הוא אומר לי, נרגע. "תגידי לי מה לעשות." ממוקד הבחור, אמרתי?

"לא, אתה תגיד לך מה לעשות. כבר סיכמנו שאני לא מכירה אותך או את אשתך." עכשיו שוב בא לו להעיף לי סטירה, אבל אני נהנית מכל רגע. תיכף תגיע הפריצת דרך. על בטוח.

"בסדר," הוא עונה, בחור רציני שלא רוצה לבזבז את הכסף ששילם על האימון. "אני יכול לנסות לשתוק כשהיא כועסת, ולחכות עד שהיא תגמור את כל הצעקות שלה."

"רעיון מצויין," אני עונה לו, "בתור התחלה זה רעיון מעולה. "ומה אחר כך?"

"ואחר כך אולי אני יכול לשאול אותה אם מה שמפריע לה באמת זה הכלים המחורבנים בכיור, או שזה משהו אחר."

"נהדר. אתה מתקדם מצויין. תמשיך."

"ואחר כך אני צריך לשבת איתה ולהקשיב לכל מה שיש לה להגיד, כי היא כל הזמן אומרת שהיא כל היום לבד ואין לה עם מי לדבר."

"אתה מצליחן מבטן ומלידה," אני משבחת אותו, ובדל חיוך מרים את הזווית השמאלית של שפתיו. "ומה עוד?" אני שואלת.

הוא חושב רגע ארוך, ושואל בהיסוס, "פה זה הזמן להגיד לה שאני רואה כמה כואב לה?"

"נכון שבאמת כואב לה?" אני שואלת, והוא מהנהן וקולו מרוכך. "היא כל כך רוצה להצליח בקריירה. והיא כל כך רצתה את הילד. אמרו לנו בהתחלה שיכול להיות שלא נוכל להביא ילדים. יש לה מחלה גנטית, את יודעת, ויש סיכון.." הוא לא מסיים את דבריו, אבל זה כבר ממש לא נחוץ.

וככה אנחנו יושבים לנו בשקט כמה דקות, הוא מכונס במחשבותיו ואני מסתכלת על הענק הזה ועל מבטו המסתכל פנימה, לא רואה אותי בכלל, רואה את האישה שהוא אוהב וליבו נכמר.

"אתה מבין אותה טוב, נכון?"

"כן," הוא עונה בשקט. "את יודעת, גם לי מפחיד. אם הילד בריא, אם הילדים הבאים יהיו בריאים, מה יקרה אם לא, ואז היא תצטרך לוותר על כל כך הרבה דברים ולגדל ילד כזה, ומצד שני, מה, להסתפק בילד אחד?"

"והפחיד אותך להתמודד עם הכאב שלה, כי ראית את שלך, נכון?"

והוא מהנהן בראש הגדול, ונשען אחורנית, ומבטו מתכנס שוב. בהיסח דעת הוא מסיר את משקפי השמש ומכניס לכיס החולצה. ונראה הרבה יותר עדין.

"אתה יודע עכשיו מה לעשות?" אני שואלת בעדינות, הזמן כמעט נגמר לנו.

"כן," הוא עונה. "אני פשוט צריך לאהוב אותה ככה, ולא לעשות שום דבר יותר מזה."

בינגו.

אני מחייכת לעצמי בסיפוק.

איזה כיף למאמנת שהמתאמנים שלה תותחים.