רגשי האשמה של האמא העובדת המצויה

רבות כבר דיברנו בנושא החיים המורכבים להפליא של הסופר-וומן האנושית כל כך העונה לשם "אימא בעבודה".

אממה, על דבר אחד עוד לא דיברנו מספיק והוא חשוב לאללה והגיע הרגע שנפצח בדיון בו: פולניה. רגשות האשמה המלווים את האימא העובדת, בוא נקרא להם מניאק ושמנדריק. וכאן כבר הבנתם מה אני, באופן אישי, חושבת עליהם. כי כאלה הם, מניאק ושמנדריק.

שני מגעילים, מכוערים להפליא, נדחפים לך לכל רגע בחיים, פותחים את הפה על כל דבר, מטפטפים רעל דביק וירוק על כל מה ששייך לך, סוחטים אותך רגשית, לא מרפים אף פעם, ורק נעשים רשעים מיום ליום. כי כשהם מרגישים שהגוף התרגל ופחות סובל, הם מסובבים את הבורג עוד חצי סיבוב, כדי לשמור על סף כאב גבוה כל הזמן.

כבר לא מאד סובלת? ועכשיו?

אז זהו, שגם אני חייתי שנים עם מניאק ושמנדריק עד שמיגרתי אותם כמעט לתמיד. אבל היום קיבלתי תזכורת חדשה וברורה על מעלליהם הנבזיים, בדמותה של ק', הלקוחה החדשה שלי.

ק' הגיעה כולה עצבנית ותוקפנית, ממהרת אבל לא מתקדמת, נושמת מהר אבל לא מכניסה מספיק חמצן, מלאת אנרגיות בלתי מתועלות.

היא התחילה את השיחה בזה שהיא אמרה שהיא מצטערת שאיחרה בעשר דקות ובכל מקרה יש לה רק שלוש רבעי שעה, אז שאני אדע. ומייד ביקשה מים, ואחר כך ביקשה שאסגור את הוילון כי האור מסנוור אותה ואחר כך נאנחה ואמרה שיש לה כאב ראש והוציאה שלוש קפליות קטנות וחומות של אדוויל ובלעה בפרצוף סובל מאד. שלוש זה הרבה, ציינתי לעצמי, הרבה מידי.

הסתכלתי עליה וכמעט ביקשתי מישו שירד מהשמים וילמד אותה לקבל באהבה, אבל נזכרתי שהוא כבר מת לפני איזה אלפיים שנה. אשכרה, הבחורה הצליחה להכניס לי עקצוצים בעורף.

אחר כך היא אמרה שבכלל היא לא מרגישה טוב, ויש לה לחץ הקפי סביב הראש, כמו שהיה לישו עם זר הקוצים. קצת נבהלתי מזה שיש לנו אותו עולם אסוציאטיבי, אבל אז נזכרתי שגם אני הייתי במקום שלה ואולי אפילו נראיתי רע כמוה, אז בשנייה התמלאתי חמלה ונזכרתי במניאק ושמנדריק, שאף פעם לא מרפים, וכמה זמן כבר אפשר לסבול רצוף? כמה זמן אפשר בלי אף רגע של מנוחה נכונה?.

"אתמול יצאתי באמצע העבודה," היא מספרת לי, "כי הבן הקטן שלי היה מצונן בבוקר, ובשתים עשרה וחצי התקשרו להגיד לי לבוא לקחת אותו כי הגננת של הצהרון אמרה שהיא לא מסכימה לקחת אותו כי הוא ידביק לה את כולם."

"ואז בערב חזרתי למשרד כי לגמור את כל המטלות שנשארו לי על השולחן מהבוקר. ואחר כך חזרתי הביתה מאוחר ומצאתי את בעלי ישן על הספה ואת הגדולה מול המחשב והשעה הייתה אחת עשרה ומשהו."

"והיום, הבייביסיטר שהזעקתי בשביל הקטן הסכימה להישאר עד שש כי קבעתי איתך, אבל עשתה לי פרצוף ואמרה לי שש פעמים שאסור לי לאחר."

"ואני פשוט מתפוצצת כבר. אני לא יכולה יותר. כולם כועסים עלי, ואני כועסת על עצמי. אה, כן, וכמובן שצעקתי על בעלי אתמול בלילה, ועכשיו גם הוא כועס עלי.

דמיינתי את מניאק ושמנדריק יושבים לה על הכתפיים, כל אחד מהצד שלו, מגחכים בסיפוק.

"רגשות האשמה שלך צעקו עלייך כל הדרך אלי, נכון?" אני שואלת אותה.

"ברור." היא אומרת. ומתחילה לבכות. בשקט, כי היא רגילה לשמור בפנים את הטרוניות. רק שהפנים שלה לא משקרים.

כשאני שותקת היא מסבירה לי מבין הדמעות שהיום זה החוג בלט של הגדולה שממש ממש שונאת לצאת לחוג בלי לראות את אמא קודם, אפילו לחמש דקות. וחוץ מזה, לדעתה בכלל לא נשארו לילדה גרביונים נקיים במגירה והיא בטוח הלכה עם מלוכלכים שהיא הוציאה מהסל כביסה.

"את מרגישה שלא משנה כמה השקעת, כמה השתדלת, לא משנה שעשית כמעט כמעט הכל וכמעט כמעט מצויין, וחילקת את עצמך לאלפי חתיכות קטנות כדי שיהיה מספיק לכולם. והיית סבלנית ומתודית ומאורגנת, וניצלת כל שבריר דקיק של שנייה, ומחקת שורה אחרי שורה במחברת המטלות שלך כמו רואת חשבון ייקית, ועדיין את לא בסדר. עדיין אכזבת. עדיין היו עוד דברים שהיית צריכה לעשות.

אין תשובה, ואני ממשיכה.

"ואת שומעת עוד קולות, לא על מה שאת צריכה לעשות, ואלה קולות עוד יותר גרועים, נכון?"

היא רק מהנהנת, כי כבר אין לה כוח לשום דבר.

"יש דברים שהיית צריכה להיות ולא הצלחת, נכון? "

עוד הנהון, והפעם, הבכי כבר גובר, ואני מדברת כדי שהיא תוכל לבכות, להוציא את כל הגועל החוצה, את כל השקרים שמניאק ושמנדריק הכניסו לה לראש במשך שנים.

"לא הצלחת להיות מספיק סבלנית. לא היית רגועה. לא היית ממש מסבירת פנים. האצת בלקוחות המברברים, זירזת את המזכירה, וגם לבייביסיטר לא ממש הקשבת. וכמובן שלילדים אין לך מספיק חיוכים והקשבה, וגם לבעלך את לא ממש נחמדה, וגם הוא רק בנאדם ועובד קשה וגם הוא צריך ממך פיסה קטנה של תשומת לב.

"פשוט הרגשת שאלפי דגים קטנים, פיראנות, נוגסים ממך ביסים, כל אחד צריך רק ביס אחד קטנטן, חתיכה פיצפונת, אז למה את נאכלת לגמרי? ולמה את כזאת קמצנית, למה את לא לארג'ית שנותנת קצת? מה, לא כולם רעבים?

האמא העובדת סוף סוף מתמרדת

"אני לא אשמה!" היא פתאום קוטעת אותי בצעקה נוראית ומזנקת מהכורסא. "די!" היא מנפנפת בזרועותיה כמו חתול טובע. "נמאס לי נמאס לי נמאס לי להרגיש אשמה כל הזמן!" והבכי מתפרץ ממנה כמו הצינור הראשי של העירייה שהתפוצץ לנו ברחוב, ובתוך שניות זרם נהר ממדרכה עד מדרכה.

ואז אני קמה גם, ומושכת אותה אלי ומחבקת אותה, ומוציאה אותה החוצה לגינה שלי שמאחורי הקליניקה, שתשב קצת בשמש. המסכנה בטח שכחה שיש דברים כאלה, אור שמש ופרחים צבעוניים. בשעה זו של אחר הצהריים האור ממש נחמד.

כמובן שהיא כבר מאחרת והבייביסיטר תכעס, אבל אני לא אומרת כלום כי מה לעשות, יש דברים חשובים אבל יש גם מקרי חרום.

"ראשית," אני אומרת לה, "בואי תעני לי על שאלה פשוטה. את מוכנה מחר להתפטר מהעבודה ולהיות רק עם הילדים?"

"לא!" היא עונה לי במיידי, בטון שלא מותיר שום מקום לספק.

"ועוד שאלה פשוטה. את אוהבת את הילדים שלך?"

עכשיו היא מסתכלת עלי כאילו הכרחתי אותה לאכול ציאניד. אוקיי, אז התשובה ברורה.

"אז מה שעלייך לעשות עכשיו היא למצוא את הדרך לחיות בשלום עם כל המטלות שלך ועם לוח הזמנים שלך, נכון? היא מהנהנת. "בשביל זה באתי, כדי שאולי תוכלי למצוא לי עוד קצת זמן, כדי לשכלל את הלוח שלי כדי שאספיק יותר."

"בשום פנים ואופן לא," אני אומרת לה. "לא הבנת אותי בכלל." כי רק ככה צריך לדבר עם כאלה. מניאק ושמנדריק, תשמעו טוב טוב, מפה אתם עפים על טיל. קפיש?

"אני לא מתכוונת לעשות שום דבר עם הלוח שלך," אני אומרת לה בטון החלטתי. "הלוח שלך כבר ככה מוטרף."

"אז מה את יכולה לעשות בשבילי בכלל?" הטונים עולים. ופה אני מבסוטית. כי כן, יש לי מה לעשות ותיכף נעשה. איזה כייף.

"או," אני אומרת לה, אני יכולה לעשות, וגם את יכולה. והרבה מאד."

איך מתמודדים עם רגשות האשמה – הנצחון על פולניה

"בואי נחשוף את רגשי האשמה שלך ונראה מי הם באמת," אני אומרת לה. ומרגישה כאילו אני באימון של עצמי, שהיה לפני שנים ספורות ביותר. בתור פולנייה מבטן ומלידה, יש לי דוקטורט גנטי ברגשי אשמה ולכן אני מכירה אותם טוב-טוב וכבר יודעת מה עובד עליהם. מה משגע אותם. מה יכול לגרום להם להרים ידיים וללכת לחפש להם מארחת אחרת, מסבירת פנים.

"רגשי האשמה שלך הם לא את. הם נפרדים ממך, ותיכף תלמדי לעשות להם בדיוק את מה שהם עושים לך; להחזיר להם באותה מטבע של הטלת ספק אינסופי מתמשך ורציף בכל מה שהם אומרים וכל מה שהם עושים."

עכשיו היא מקשיבה. בפעם הראשונה בפגישה היא במצב קליטה ולא שידור. אחלה. וכאן אני מסבירה לה בכובד ראש וברצינות מלאה על מניאק ושמנדריק. ועל האחריות המוטלת עליה לזרוק אותם מכל המדרגות כדי לא להתמוטט. ועל זה שמותר לה לעשות בחירות בחיים שיהיו פחות ממושלמות לכל הסובבים אותה. ועל זה שהילדים שלה תמיד יאהבו אותה כי הם הרבה יותר חכמים ממה שנדמה לה.

"יש לך שדונים בראש, אני מציעה לך לקרוא להם בשם ולתאר אותם. גם לי היו כאלה בדיוק מהסוג הזה ולשלי קראתי מניאק ושמנדריק. תבחרי לעצמך שמות. ולמפגש הבא אני רוצה ציור שלהם.

"וכשהם אומרים לך שאת אשמה, שאת לא בסדר, את מקשיבה להם בסבלנות במשך שלושים שניות. תחזיקי שעון ביד. אני רצינית. ואז את חותכת. עד כאן. הבנתי."

"והם יגידו לך שהילדים שלך כועסים עלייך, שהם בסוף יפסיקו להתייחס אלייך כי את לא שם בשבילם, שאי אפשר להיות אמא במשרה חלקית. נכון?

היא מהנהנת, מבטה ממוקד עלי, כמו תלמידת תיכון בשיעור האחרון לפני הבחינה.

"הם גם יגידו לך שבעבודה את לא משהו, כי את לא מתמסרת. שאת לא באמת שם, אפילו לא כשאת נמצאת. נכון? והם יגידו לך שתפסיקי לשקר לעצמך שאת שעות העבודה את מקדישה לעבודה. כי ברור שזה נכון רק ב- 80%."

עוד הנהון. אני מציינת לעצמי בסיפוק שיש הקשבה מעולה. יופי טופי. אפשר לעבוד.

"אז ממחר את קמה בבוקר ומתחילה להתאמן," אני אומרת לה. "בואי, קומי. אני משחקת את מניאק ושמנדריק ואת משחקת את עצמך. עכשיו אני בתוך הראש שלך, ואני אדגים לך.

ואני מדגימה לה, עם קולות מוזרים, והעוויות בפנים, ועוויתות בגוף, הצגה שלמה שממנה אני נורא נהנית.

מניאק ושמנדריק: "ברור לך שהיום לא תספיקי לראות את הילדים לפני שש בערב? לדעתנו הם יעברו את כל אחר הצהריים בלי לספר לאף אחד מה עבר עליהם בבצפר. והיו שם צרות, אוהו. זה לא מוסיף להם בריאות רגשית, את יודעת.."

ועכשיו אני עוברת לתפקיד ק' החדשה ועונה: "תראו לי את הרישיון שלכם לעסוק בפסיכולוגיה קלינית של ילדים. לאחד מכם יש ילדים שאתם כל כך מומחים לנושא? אה? שמנדריק? מישהי פעם חשבה לתת לך הזדמנות להיות אבא? אה? מניאק? אז הדעה הכאילו-מלומדת שלכם ממש לא מזיזה לי את קצה הפופיק."

"ועכשיו, אחרי שהדגמתי לך," אני מורה לה, "את עונה בעצמך."

מניאק ושמנדריק: "איך את מצפה לקבל קידום עם השעות האלה שלך? מישהו בכלל ראה אי פעם את הפרצוף שלך במשרד אחרי חמש וחצי? הרי העכבר נופל לך מהיד כשרפי רשף יוצא מהאולפן שלו..

והיא מסתכלת עלי רגע ארוך, ואני כבר מפחדת שהיא לא תענה בכלל, אבל אז היא פותחת את הפה, בהתחלה בקול מהוסס, אבל הולך ומתגבר:

"אתה, יא מניאק, התקדמת ממש יפה בחיים, עברת מלהיות בלתי נסבל באוזן הימנית שלי, לבלתי נסבל באוזן השמאלית. וואו! כל הכבוד לך. אתה ממש טוב במה שאתה עושה ואנשים ממש מעריכים את זה. גם אני. באמת כל הכבוד."

ואחרי שנייה אני מתפוצצת מצחוק. סטנדאפיסטית, כאילו.

ואז גם היא פורצת בצחוק ושתינו צוחקות וצוחקות, ואני חושדת שהיא לא צחקה ככה כבר מזמן, ואני מה-זה מבסוטית שיש לי תלמידה מצטיינת עם תפיסה במהירות האור. ומייד ברור לי שהיא תצליח למגר את מניאק ושמנדריק, אם רק תתאמן על זה.

וכשהיא יוצאת, היא כבר יודעת שהיא מאחרת אבל זה בסדר לה, והיא מבטיחה לי שהיא יורדת עליהם כסאח על כל הצקה, עד שהם יתייאשו ממנה; על כל דקירה אצלה – טיפת דם אצלם. על כל לחיצה שלהם – צביטה שלה. ככה. ואני בטוחה שהיא לא תתייאש ולא תישבר, עד הסוף המר שלהם. ואפילו אם הם יבואו לביקור מדי פעם, תוך יום יומיים הם יארזו את המזוודות ויעופו משם.

אז בברכת גירוש כל אורחים בלתי קרואים,