הלוואי והייתי בינונית

אימון "בכאילו"

אני רוצה לספר לכם היום על ר', שלקח לי המון זמן להגיע אליה.

ר' באה לאימון מסיבה נורא פשוטה. היא דחיינית אינסופית והברדק אצלה חוגג.

'באתי לאימון,' היא אמרה לי, 'כי בעלי אמר שאני לא משלמת אף חשבון בזמן ושולחן הכתיבה שלי בבית נראה כמו אחרי הוריקן. אני חייבת להגיד לך שבראש הכול מסודר לי לגמרי ואני מוצאת כל דבר תיכף ומייד. זה שבאתי זה רק בגלל שבעלי אומר שההתנהלות שלי בעייתית, ושהוא נותן לי אימון במתנה.' את כל החארטה הזאת היא אמרה לי בנשימה אחת, שחררה, זרקה על השולחן שלי, ונאנחה אנחת רווחה גדולה לסיום.

חייכתי בחביבות והנהנתי בראש. 'את רוצה להתאמן?' שאלתי אותה.

היא לא בדיוק הבינה מה שאלתי, הרי הרגע היא אמרה לי את כל מה שצריך להגיד. 'כן', היא שיחררה, 'הרי אמרתי'.

לא נכון, היא אמרה שבעלה אמר, אבל להתווכח עם לקוחות זה לא ממש מועיל.

'ומה את חושבת? שבעלך צודק שאת צריכה?' ניסיתי, ואז היא היססה, אבל הצליחה להגיד שהיא חושבת שאולי הוא קצת צודק ואולי באמת יש פה איזו בעיונת טכנית קטנטנה, לא משהו רציני, כמו שהיא צריכה ללמוד איך להכין מצגת.

בקיצור, התחלנו לעבוד, אבל רק על מה שהיא הסכימה. על השולחן. על החשבונות. גירדנו בקושי את השכבה העליונה של הפוליטורה.

לא בניתי ציפיות. שאלות ששאלתי על מה שחשוב באמת ועל מה שמלהיב, נפלו על הרצפה בטראח חלול כזה,שהזכיר לי את הרעש של הקרטון ביצים שאני זורקת על הרצפה כדי לדרוך עליו לפני שאני שמה בפח.

עודדתי את עצמי, בטעות או בטיפשות, שהזמן יעשה את שלו, ושהיא תיפתח אחרי שתרכוש אמון, ושנגיע להתאמן באמת, בלה, בלה, בלה.

בינתיים עבדנו על רשימות. רשימות חודשיות, ורשימות שבועיות. ורשימות יומיות. ורשימות של סדרי עדיפויות. והיא פירקה לגורמים ראשוניים את שולחן הכתיבה שלה. והיא הצליחה מאד יפה עם כל המטלות הקטנות ואפילו חשבון החשמל שולם בזמן (אוגוסט, אחותי, רחמנות על גבר בלי מזגן).

מה אומר ומה אדבר? חייל ממושמע בצבא של הקייזר וילהלם לא היה מתנהל ככה. ואני בינתיים הדחקתי את העובדה שהיא פשוט מצאה עוד מישהי לרצות, כמו שהיא מרצה את הבעל. ורק התקווה שהיא סוף-כל-סוף תצעד את הצעד הראשון ותיפתח ותדבר על מה שבאמת כואב, היא היא שהחזיקה אותי שם, בהצגה ההזויה הזאת של כאילו-אימון.

ואז, בשיא האופוריה של ההצלחה המטורפת שלה, הבחורה מתקשרת אלי בטלפון ומודיעה לי שהיא לא צריכה יותר להתאמן. שהיא סיפור הצלחה מסחרר, ותודה רבה מאד מאד לי, ושאני מאמנת דגולה, ושהיא תמליץ עלי לכל חבריה.

ביקשתי ממנה ממש חזק שהיא תבוא לשיחת סיכום, אבל היא אמרה שתודה, באמת לא צריך, וגם למחרת הגיע שליח, זר פרחים יקר בצלופן מרשרש וכרטיס ברכה שהודפס בחנות.

נלחצתי. ידעתי שההתרסקות בדרך. או-טו-טו היא מגיעה. עוד דקה, הנה, זהו.

והנה באה ההתרסקות

קיבלתי טלפון. אחרי שלושה שבועות ויומיים. ספרתי את הימים והאמת, זה הדיר שינה מעיני. עד אותו רגע שלחתי לה שלושה מיילים עם שאלות תמימות ועידודים קטנים, אבל היא ענתה בשתי מילים, הכול מצוין. ניסיתי להתקשר וסוננתי. הרמתי ידיים.

ואז, אחרי אחת עשרה בלילה, הגיע הטלפון. ראיתי על הצג את המספר, נשמתי עמוק.

ישר אחרי 'זאת ר',' נפתח הברז בעברו השני של הקו.

'אני לא בסדר שאני מתקשרת כל כך מאוחר, אני יודעת,' היא הצליחה להגיד, 'אבל לא ידעתי מה לעשות.'

בפגישתנו הבאה כבר שיחקנו במגרש אחר.

היא סיפרה לי שכמה ימים קודם היא נכנסה לאוטו ונעמדה על פסי הרכבת, מחכה. בראש עברה לה המחשבה שזה יהיה ממש נחמד להיפגש שם, עם הקטר, על הפסים. מאז לא היו עוד מחשבות כאלה אבל היא נבהלה כהוגן. מספיק כדי להבין שהיא צריכה עזרה.

שאלתי אותה שוב את השאלה ששאלתי בהתחלה. 'את רוצה להתאמן?' הפעם התשובה הייתה 'כן' אמיתי. עם כל הגוף היא ענתה לי.

הלאה המושלמות

'איך אני יכולה לחיות ככה,' היא שאלה, 'כשאני כל היום עושה רק דבר אחד? מוכיחה לכולם כמה אני מושלמת ?

גם לי, חשבתי לעצמי. ונתתי לעצמי צביטה שהגיעה לי.

'אני העורכת דין הכי מוצלחת במשרד, האימא הכי טובה, הילדים שלי הכי מושלמים, הזוגיות שלי לא משהו אבל מה שכולם רואים זה פרפקט. לכולם אני עוזרת ואף פעם אין לי בעיות. אני מושלמת.'

'ויש לך עוד כוחות להמשיך ולהיות מושלמת?' שאלתי.

'אני בקושי מצליחה לקום מהמיטה בבוקר. לא, אין לי כוחות יותר.'

'את לא יכולה יותר להיות מושלמת,' אני חוזרת אחריה כמו תוכי, מקווה שיהיה לה האומץ להגיד.

'אני לא יכולה להעמיד פנים יותר'.

'אז בואי ספרי לי על ר' אמיתית', מה היא מרגישה,' אני אומרת לה.

ואז היא מסתכלת לי ישר בעיניים ובפעם הראשונה, אולי בחייה, היא אומרת את מה שהיא חושבת:

'ר' האמיתית היא אחת בינונית חוץ מדבר אחד שבו היא מעולה: בלעבוד על אנשים.'

'אני דווקא חושבת שלהיות בינוני זה מעולה,' אני עונה לה בטון הכי נייטרלי שאני מצליחה להלחין.

היא מסתכלת עלי בעיני עגל. תוהה, כנראה, לאן היא הגיעה. למגרש האימונים של הפועל זרנוגה. ליגה ג' עם שלט בכניסה, 'פה מאמנים לבינוניות'.

ועכשיו, סוף סוף אימון לבינוניות

'תקשיבי לי טוב,' אמרתי לה. 'אני מצווה עלייך להיות בינונית מעכשיו ובמשך ארבעה שבועות ברציפות. את לא עושה שום דבר מעולה. טוב, אוקיי, אל תדפקי את התיקים של הלקוחות שלך, אבל תעשי מינימום הכרחי. מצידי תעבירי תיקים, ותבקשי דחיות מועד. וגם בבית. את מתחילה להזניח קצת, כולל את השולחן כתיבה. בכלל אל תיגשי אליו. ואת מזמינה פיצה וסיני ומקדונלד'ס לילדים, ואת הולכת למספרה במקום להחזיר מהבלט. שאמא שלך תחזיר. ולבעלך תגידי שהמאמנת שהוא בעצמו שלח אותך אליה ציוותה עלייך להזניח גם אותו. ברור?'

וניסחתי את הכללים בכתב ענק עם טוש שחור על דף לבן.

ולמטה כתבתי: 'אני הח"מ, מיכל בראון, עו"ד, מורה בזה לעו"ד ר' להתנהל בבינוניות ולהתרחק מכל הצטיינות למשך ארבעה שבועות החל מיום ___ ועד ליום ______ ועד בכלל.  על החתום, _____'. ובאתי על החתום בקשקוש דרמטי ענק שלא היה מבייש את מנסחי מגילת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה.

הושטתי לה את הדף, והיא לקחה אותו בהיסוס, וקראה אותו שוב ושוב. וככל שהיא קראה שוב, ראיתי את השרירים שלה מרפים, את הגב מתעגל, את הצוואר מכנס את הראש פנימה, את הקרסוליים המלופפים זה בזה בחוזקה מרפים לאט.

ולבסוף היא שאלה, 'ומה נעשה במשך הזמן הזה, של הארבעה שבועות?'

'במשך הזמן הזה לא נעשה שומכלום. אבל ממש אפס. ניפגש כל שבוע, ונעסוק בלא לחשוב בכלל. נרוקן את הראש לגמרי. בלון זה כדור באולינג על יד מה שיסתובב לך בראש. וגם בבית את תרוקני את הראש. ומה שנעשה זה רק נהיה. נתבונן, נחווה ונרגיש.

'ואז מה זה יעשה?' היא שאלה, ונורא התרגשתי מזה שהיא לא התווכחה איתי, שהיא נתנה בי אמון.  'ואז תוכלי להתחיל ללכת הביתה, בחזרה אלייך, בחזרה למה שאת באמת רוצה להיות.'

וככה, בשעה טובה ובינונית, הצלחנו להתחיל להתאמן.

 באותו הלילה הלכתי לישון מרחפת חצי מטר מעל המזרון, מכוסה לי בשמיכת נוצות-סיפוק רכות.

אפשר בהחלט להשאיר לי תגובה בלי שם ואימייל!
ואחרי שהגבתם (תודה!) אנא חכו יממה וכנסו שוב. אני תמיד עונה!
ניתן גם לשלוח לי מייל בפרטי - michal.mycoach@gmail.com - אני תמיד עונה!