והנה סיפור עצוב בלי סוף שמח
היום, חברים יקרים, אני רוצה לספר לכם סיפור מאד עצוב. סיפור שאין לו סוף טוב ועליז, ולא יוצאים ממנו עם חיוך של סיפוק, שהנה, שוב נפתרה בעיה ומישהו הלך לדרכו שמח וטוב לב.
הלוואי שיכולתי לתת לכם משהו אחר, פתרון של אמת לדבר הכואב הזה, התחלה חדשה שמוחקת את העבר ומאתחלת את החיים מחדש, על דף נקי וחדש עם ריח של הרגע יצאתי מהחבילה.
אבל לא. אין לי.
הגיעה אלי א'. היא לא מצליחה לפרוץ קדימה בעסק, למרות שיש לה עיסוק ייחודי וחדשני ומדליק ויש לה הרבה מאד מתעניינים.
אחרי בירור שארך כמה שעות, חיפוש די נרחב למציאת החשודים האמיתיים בפשע, מצאנו: א' מכשילה את עצמה, לא מתוך מודעות, אבל לגמרי בכוונה.
א' היא אישה מתוחכמת וחכמה, ששולפת תשובות מנוסחות ומחודדות מכל הכיסים והתיקים והשרוולים. כל תשובה שלה נוצצת ובנויה לתלפיות כמו קו הים של תל אביב בבוקר של קיץ. א' יודעת לנתח את כל הרגשות וכל מחשבות כולן. בבהירות ובחדות. א' לא חוסכת מעצמה ביקורת עצמית אבל מצד שני גם מכירה בערכה ומציגה לעולם ביטחון עצמי ואפילו מידה מסוימת של שחצנות. תראו אותי, אני חכמה.
א' גרושה די טרייה שילדיה חסונים והגרוש שלה מתנהג די בסדר. בסך הכל אין טענות.
א' פוגשת בחורים ויוצאת איתם, אולם לאחר פרקי זמן קצרים היא מנתקת מגע, כי תמיד הם לא מספיק טובים.
הביזנס של א' לא ממריא. כל פרוייקט שמתחיל נפלא, נזנח לפתע, ואנשים שמצטרפים, נעלמים די מהר. יש לה המון רעיונות יצירתיים ומלהיבים אבל היא לא מצליחה להחזיר טלפון ללקוחות מעוניינים. מזכירות עוזבות אחרי חודש, ועוזרות שיווק אחרי חודשיים. התמונה די פשוטה, מה שצריך לעשות – לא נעשה. א' בונה ארמונות והגלים באים ולוקחים אותם. עוד דלי של חול – והופ – איננו. א' בונה ארמונות בקו המים.
א' לא סובלת את החיים שלה.
הבנתי שאין כל טעם בבניית תרגילים להתבוננות ותרגילים לחיזוק. ממילא היא יודעת הכל יותר טוב מכולם ושום דבר לא מלהיב אותה ליותר משבועיים. אז נכון, היה לה חזון מעורר השראה, מרגש ומסעיר, אבל תוכנית הפעולה נדבקה לרצפה ואי אפשר היה לגרד אותה משם. הבעיה תמיד הייתה ונשארה בביצוע. אין מימוש.
אז חזרנו אחורנית.
א' לא ויתרה ודרשה ממני להמשיך ולריב איתה. כי ככה התנהלו הפגישות שלנו. אני שואלת שאלה, והיא רבה עם עצמה דרכי. אני שואלת עוד שאלה, ושוב היא רבה עם עצמה. אפילו התרגלתי לתרגול הזה והוא הפסיק להעיק על מצפוני.
זו לא את, אמרתי לעצמי, את לא רבה איתה, את רק משמשת לה לוח הדהוד עם עצמה. תזרמי.
כשאני לא שווה – שום דבר לא שווה
הלכנו עמוק יותר ויותר כדי להתעמת עם הסיבה שהיא מכשילה את עצמה.
"למה את זורקת את כל הגברים החדשים שבחייך?" שאלתי אותה, והיא השיבה לי, "כי אף אחד לא עמד בקריטריונים. לא היה אחד שהיה בו את מה שחיפשתי. וגם אין בעולם. אני יודעת שאין גבר כזה כמו שאני מחפשת ולכן אני לעולם לא אמצא.
"ובבחור האחרון," אני ממשיכה, "מה למשל לא היה טוב בו?"
"הוא היה הכי גרוע. לא היה לו כמעט כלום ממה שאני רוצה, אבל הייתה לו תכונה אחת נפלאה: כל כמה שהתעמרתי בו ואמרתי לו דברים איומים על איך שהוא לו עונה לי על שום קריטריון, ככה הוא המשיך לחזר אחרי. וכשגירשתי אותו – הוא חזר. והוא המשיך להגיד לי שהוא רוצה אותי ושלא איכפת לו מה אני אומרת לו. וכמה שהעלבתי אותו יותר ועשיתי לו סצנות והאשמתי אותו בכל מיני דברים, ככה הוא המשיך לרצות אותי. עד שהתאהבתי בזה שהוא כל כך רוצה אותי ורוצה להעניק לי אהבה ולספוג ממני שיט. והייתי מכורה לזה למשך כמה חודשים. והמשכתי להתעלל בו, והוא המשיך לחזור. עד הרגע שהוא התעייף."
"ואחרי שהבנת שאת מאוהבת בכך שהוא מאוהב בך," אני שואלת, "למה המשכת להתעלל בו?"
"כי לא יכולתי לעצור את עצמי." היא עונה לי ומשתתקת, לראשונה מזה חצי שעה. "הרסתי לעצמי. אני הורסת לעצמי כל דבר. זה אותו דבר כמו עם העבודה."
והיא נאנחת ומציתה עוד סיגריה. א' מעשנת בשרשרת אז אנחנו יושבות בגינה, למרות שקר. לא נורא, אני אומרת לעצמי, הקור דווקא עושה לה טוב. הוא עושה אותה עוד יותר כועסת ותוקפנית ואולי הוא יאפשר לה לריב עם עצמה ביתר חדות, עד שהיא תיפצע ויצא משהו אמיתי יותר מדם. אני מתעטפת במעיל שלי וממשיכה.
"את יודעת שאת מזיקה לעצמך ובכל זאת את ממשיכה," אני אומרת לה. "מה את מרוויחה מזה?"
"אני מרוויחה את זה שאני זורקת אותם ולא הם שזורקים אותי. הכבוד שלי נשמר. וההערכה העצמית שלי נשמרת, עאלק. כי הרי ברור שבסוף הם ממילא יזרקו אותי." והיא מסתכלת עלי כאילו עוד לא סיפרו לי שכדור הארץ לא שטוח.
"מאיפה לך הידיעה הזאת?"
"מה ז'תומרת?" היא שואלת, "זה ברור, לא?"
"בואי נגיד, שלי זה עוד לא ברור. תסבירי לי," אני פוסקת בנחרצות. אני לוקחת אוויר ומתכוננת להתקפה העצמית. הבחורה אוחזת בתואר דוקטור בכסאח עצמי. אולי אם היא תוציא את הכול ותסתכל על זה, היא תבין עד תראה עד כמה זה הכל אצלה בראש.
למה להאמין לדבר הכי רע שאומרים לנו על עצמנו, לכל הרוחות?
"אני לא יפה ולא עשירה והבית שלי מבולגן ואני לא יודעת להתנהג יפה ואני כל הזמן רבה ואני לא מציאה בכלל. זה רק הדרישות שלי מאחרים שגבוהות."
"ומי אמר לך את כל זה?" אני שואלת אותה.
"הרבה אנשים", היא זורקת, "אני", היא יורקת, "ועוד כל מיני." היא חושבת קצת, וחושבת עוד קצת, ובסוף היא אומרת "ש', האקס שלי."
"מתי הוא אמר לך את זה?" אני שואלת, וכאן אני כבר הרבה יותר חשדנית.
"תמיד," היא אומרת ומשפילה את עיניה, שעד עכשיו הישירו מבט וירו אש וגופרית. אפילו הסיגריה נשארה בידה, בלי תשומת לב של הפה בכלל.
"ואת האמנת לו," אני מוסיפה בעדינות. "ומאז את לא שווה".
"כן," היא עונה אחרי פסק זמן ארוך. "ואין לי עם מי להתווכח על כך שהוא טועה, כי הרי גם הוא בסוף הלך ממני…"
האימון הזה לא צלח, למרות שניסיתי, באמת ניסיתי. את כל הכלים שלי שלפתי, אבל את הכל היא הדפה. היא היתה כל כך משוכנעת שהיא לא הצליחה לשכנע את עצמה לראות אפשרויות נוספות.
ועד היום היא מדשדשת. בעסק, בזוגיות, משקיעה אנרגיות ומושכת לעצמה את השטיח מתחת לרגליים ממש.
ובייחוד היא מדשדשת באמונות שלה על עצמה.
לא סיפור הצלחה.