הי חברים,
משום איזו סיבה עלומה, אני פוגשת גברים צעירים שאומרים לי שהם רוצים אישה לא כל-כך מודרנית, אשה שתאפשר להם להיות דומיננטיים במערכת היחסים הזוגית. כשאני שואלת למה הם מתכוונים, הם מסבירים שהם רוצים, במידה רבה, להכתיב את התנאים של חוזה הזוגיות.
האמת, אני מאד תמהה על העניין הזה; מה יש בו בגבר הדומיננטי שרבים הצעירים שרוצים להיות כמוהו?
והאם בנות רוצות את הגבר הזה?
מה זה גבר דומיננטי?
לדעתם של כמה מן הבחורים איתם דיברתי, הגבר הדומיננטי בהחלט מוכן להקשיב לבת הזוג שלו, הוא בהחלט מוכן לקבל החלטות יחד איתה, אבל ההחלטות צריכות להיות לפי רוחו. לא הכל יהיה פתוח למשא ומתן. הוא מוכן בהחלט ואפילו רוצה להיות מפרנס עיקרי, הוא מעוניין לקחת אחריות אבל בצידה, הוא גם רוצה את השליטה. הבית יתנהל על פיו.
האם זה אומר שהוא רוצה להיות דיקטטור אבל בנימוס; העם רשאי להצביע למפלגות שהשלטון אישר מראש?
לא יודעת. לכל אחד יש את הגרסה שלו…
ומה זה אומר על הגברים הצעירים הללו? האם הם חזרו אחורה אל מודל הזוגיות של אוזי והארייט (בעל ואשה מסדרה קומית בטלוויזיה האמריקאית (וגם בחיים), שרצה מתחילת שנות החמישים ועד אמצע שנות הששים, ושבה הוצג מודל זוגיות שמרני בו הבעל הכתיב והאשה הוכתבה)?
אני תוהה בליבי מה הולך פה.
ומה שלום הפמיניזם?
האם הדבר הזה הוא תוצאה של עודף פמיניזם? האם מדובר בחשש של הגברים מפני אבדן ההגמוניה הגברית? האם זו הסיבה שהם מחפשים צייתנות? שוב, אני לא יודעת…
ואולי האשה הפוסט פמיניסטית מפחידה מדי? היא שווה בכל, בשכר ובאחריות, ופתאום הגבר שלה צריך להיות גם הוא שותף בהכול: לבוא הביתה בחמש, להכין ארוחות ערב ולהחליף חיתולים, וזה נורא לא מוצא חן בעיניו…
ואולי היא לא מפחידה בכלל, רק מבולבלת בעצמה ולא יודעת מה היא רוצה ולכן הוא לא יודע איך בדיוק מסתדרים איתה?
ושוב, בפוסט הזה ממש אין לי תשובות, רק שאלות, והרבה.
ולמה אני שואלת
הפוסט הזה הוא תוצר של הטיסה שלי חזרה בשבוע שעבר מניו יורק, כשלידי ישב בחור צעיר ומשכיל מארה"ב שהרצה לי את משנתו הסדורה וגם ענה על הרבה שאלות. והוא אמר שרבים חבריו שחושבים כמוהו. ואז כבר הבנתי שזה לא אחד או שניים, אלא יש פה משהו יותר משמעותי שצריך להקשיב לו.
והשאלה הלא-פחות מעניינת היא למה קמה לה תנועה של נשים שרוצות את אותו הדבר בדיוק?
ומי זו האישה הנכנעת?
פתאום יש תחיה של נשים משכילות, מודרניות בארה"ב, שרוצות להיות קטנות יותר, לתת לגבר שלהן לטפל בהן, לדאוג למחסורן, והן בתמורה, מוכנות להיות מה שהוא ירצה. הן אומרות שזה מחזק את האינטימיות.
וכמה מכן קראו את הרומן-רומנטי שמכר הרבה מיליוני עותקים ונקרא 50 Shades of Grey? הוא כאילו רומן על סקס אבל באמת הוא רומן על ההנאה שבביטול העצמי והענקת השליטה, גם בגוף וגם בנפש, לגבר.
אז מה כל כך מושך בצמצום השוויון הזה? אולי זה העול? זה קשה לפרנס באופן שוויוני עם הגבר, לעבוד שעות ארוכות כמוהו, לגדל ילדים, לשאת באחריות, להיות כל כך עייפה בסוף היום שאין לך כוח לילדים של עצמך ובטח שלא לעצמך? (שלא לדבר על כך שהזוגיות בזבל כי למי יש כוח לפנק את הבעל שעובד שעות לא פחות מטורפות..)
ובמציאות הכלכלית של ימינו, בה לרבים מאתנו אין ברירה אלא להביא שתי משכורות הביתה, האם אבד הזוהר של האישה הקרייריסטית? האם זו קריירה, או נשיאה בעול מחוסר ברירה?
ויתכן שהנשים חושבות לעצמן, יש דרך החוצה. מה שאני צריכה לעשות זה להיות קטנה יותר, לוותר על חלק מן השוויון שלי, ואז לא אוציא לעצמי את הנשמה.
כמובן, לא כולן, אפילו לא רובן של הנשים חושב ככה. אבל יש לא מעטות.
ולכן מתעוררת השאלה האם הפמיניזם קצת בנסיגה? ואם כן, האם זה בגלל המצב הכלכלי? בגלל שהוא הלך רחוק מדי?
והנה עוד שאלה: האם הנשים הצעירות מרגישות אבדן של הנשיות כשמצופה מהן לרצות לפתח קריירה כמו הבעל, כשהן נדרשות לעבוד קשה כמוהו, כשאף אחד לא דואג להן, כמו שדאגו להן בעבר?
בספר של האמריקאית שיצרה תנועה של "נשים נכנעות", לורה דויל, היא מסבירה למה זה מאד כדאי להיות אישה נכנעת, למה זה חיובי, איך זה יוצר זוגיות טובה, אינטימיות, וכמה רווחים מטורפים יש לאשה הזאת (האמת, השם לבדו, "אישה נכנעת", קומם אותי כל כך שהתנגדתי לקנות את הספר, אבל הסקרנות ניצחה…). בקיצור נמרץ הספר הסביר לי למה אינטימיות זוגית מצריכה שהאישה תיכנע לבעלה ותיתן לו לנהל את חייהם וכמה כדאי לנהל כך את החיים.
וכשקראתי את הספר, האמת, די הזדעזעתי. כי הוא עומד בניגוד מוחלט לכל מה שגדלתי עליו, לכל מה חינכתי את בנותיי.
אבל באיזה מקום קטן, היה בו משהו מאד מפתה: אולי האשה הקטנה כן הבינה את הפרינציפ לחיים נוחים וטובים יותר?
ואולי הרבה יותר נשים רוצות לחיות ככה, רק מתביישות לומר זאת מפחד שחברותיהן תקפוצנה עליהן בצעקות רמות של, ומה עם כל מה שהשגנו עד כה? אולי את רוצה, מטורפת שכמותך, לוותר גם על זכות הבחירה? והזכות להפלה? והזכות לאמצעי מניעה?
ובמה אני מאמינה:
אני מאמינה בחופש הפרט. והייתי רוצה לקוות שכל אחת תוכל לבחור לחיות את חייה בדיוק כפי שמתאים לה בלי תכתיבים חברתיים.
ואני עוד מאמינה שתהליכים חברתיים, מרגע שהם מקבלים תאוצה, מתקדמים בעוז ובתנופה כי זו הדרך היחידה לפרוץ מחסומים ישנים. ומרוב העוז והתנופה, הם הולכים קצת רחוק מדי. ולאחר שהתנופה שוככת קצת, יש חזרה מסוימת, לכוון המרכז המאוזן, הנכון למרבית החברים בקהילה. כמו מטוטלת של שעון. ולכן המסקנות מהשינויים שגרמה התנועה לשחרור האישה עדיין לא ברורות ובוודאי לא יציבות.
יש בקרבנו כל מיני נשים. חלקן רוצות להיות נשיאות בית המשפט העליון וחלקן רוצות לתת לבעל שלהן לפרנס ולקחת אחריות, והן תגדלנה את הילדים בכייף לא כי זה פחות עבודה, אלא כי הן לא רוצות את האחריות הכלכלית. ולהילחם מחוץ לבית, זה מפחיד.
ואולי עוד מספר שנים לא רב תהיינה מנכ"ליות רבות בשוק הפרטי וגם שפיות, ומנצחות של תזמורות ומיליונריות שעשו את זה בעצמן, אבל באותה מידה יהיה זה לגיטימי לאישה לומר שלמרות שהיא חכמה ומשכילה, היא רוצה להיות בבית ולגדל את הילדים.
ויש הרבה גברים שאוהבים את הנשים שלהם חזקות ועצמאיות מחוץ לבית, ויש כאלה שפחות. ושתי הדעות צריכות להיות לגיטימיות בה במידה. רק ברור שהציפיות בעניין זה צריכות להתברר בין כל בני זוג, הרבה לפני החתונה.
ומה דעתכם?
האם התנועה לשחרור האישה הלכה רחוק מדי? האם את מרגישה שהשוויון דורש ממך דברים שהם מעל לכוחותייך? ואולי את גאה להיות חלק מן הדור של הנשים שדורש שוויון מלא? ואולי אתה גבר שמעדיף לקחת את האחריות והשליטה? ואם כן, מדוע?
אשמח אם תספרו לי, בבלוג שלי או באופן אישי דרך המייל, אני סקרנית במיוחד לגבי הצעירים שבכם, וחשוב לי לדעת מה אתם חושבים!
ואל דאגה – בעיניי כל התשובות נכונות!
שלכם,
מיכל
בתור גבר צעיר …. אני חושב שכל בן זוג שמותר על החופש שלו לטובת נוחיות…. ישלם את המחיר בעתיד….. תשכחו מפתרונות קסם ותתחילו לעבוד על עצמכם כל יום אם אתם רוצים שהחיים שלכם יהיו איפה שאתם רוצים שהם יהיו… תודה מיכל…. בהצלחה…
פוסט מקסים ומאד רלוונטי.
אני בת 29, נשואה, עדיין ללא ילדים. כבר זמן-מה שאני מתחילה למלמל משהו על כך שאני רוצה לחזור *קצת* אחורה לתקופה שבה אשה יכולה להיות אשה. אני מייד מקבלת התנגדות עזה ומשפטים כמו "נראה אותך מוותרת על זכות הבחירה!!". אני חרוצה, משכילה, עובדת ומשתכרת יותר מבעלי… וברקע מייחלת לקצת רכות נשית ותוהה כל הזמן איך אשלב את הילדים שלי בתמונה הסוערת. הייתי רוצה לאפשר לבעלי להיות דומיננטי יותר מתוך הבנה שזה יקל עליי, ובמקביל יעצים אותו.. אבל אנחנו כל כך מורגלים למצב הקיים שאני לא יודעת היכן להתחיל.
דימוי המטוטלת לתהליכים חברתיים הוא נהדר ואין לי ספק שהוא מדוייק. כבר היום אפשר לראות שינויים קלים, למשל, זוגות שמתחתנים בגילאים צעירים יותר.
אני מאחלת לעצמי ולעוד נשים כמוני לדעת למצוא את האיזון.
שוב תודה לך על הפוסט הנהדר, כיף לקרוא את הכתבים שלך!
אורטל
תודה אורטל!
שמחה ששימשתי לך לשופר!
יש מה לעשות כדי לשנות קצת את הדינמיקה הזוגית,
ואני מציעה לך פשוט להיות קצת יותר רכה, וכך לתת מקום לבעלך לתפוס יותר נוכחות גברית בחדר.
כשיהיה לו מקום – יש מצב שהוא ימלא אותו!
שלך,
מיכל
תודה. עכשיו אני צריכה לתרגם את מה שהצעת למעשים ביום יום. אתגר 🙂
אני קראתי את הספר לדעת להכנע והשתכנעתי. היא מסבירה שם מאוד יפה איך עושים את זה בלי לוותר על קרירה ופמיניזם מומלץ ביותר.
מיכל,
אני לא יודע כמה רחוק הולכת הגישה החדשה הזו שבספר, או של הבחור שישבת לידו במטוס, אך בפוסטים הקודמים שלך כבר ציינת בפני הנשים שהדבר פשוט ולא צריך לסבך אותו.
בתוך כל הבלאגן הפמיניסטי יש הרבה גברים, אני מודה שאני בינהם, שנזכרו שוב שגברים ונשים לא באמת שווים…למה ? כי ככה נולדנו, וגם קוראים לנו גברים ולכן נשים לא ? אותם גברים יודעים להעריך עבודה מחוץ לבית וגידול ילדים בתוך הבית כמו שבאמת צריך.
במשק הבית יש מכלול של משימות, וכמו שבמקום העבודה שלך לא כולם אחראים על אותה משימה אבל מטרתם אחת (שהחברה תצליח) גם בבית זה ככה. וכמו שציינת פה זוג הבוחר לחיות את חייו ביחד צריך לדבר על חלוקת המשימות הזאת (לפחות ברמה ה"אסטרטגית") מבעוד מועד.
לדעתי מעטים הגברים שחושבים כמוני, אך לצערי הרב מעטות עוד יותר הנשים, שבאמת באמת מסוגלות להיות שלמות עם החלוקה הזאת מתוך הבנה ואמונה שהן עושות עבודה קשה, בד"כ קשה יותר מהגבר המפרנס כי יש בה הרבה פחות הגדרות ואילוצים. ובו בעת להאמין שהגבר שאומר להן שהן מקסימות ושהוא מעריך את פועלן אומר את האמת !
לשמחתי פגשתי אחת כזאת 🙂 את מכירה עוד הרבה כאלה ?
הנשים האלו מבינות שהחיים לא נגמרים אחרי 3-4 ילדים וגידולם, אפשר ללמוד אחרי זה, לעבוד, ולפתח קריירה שנייה, בדיוק כמו שאבא שלי עשה תואר ראשון בגיל 50.
דווקא קריירה שניה כזאת תהיה הרבה יותר אמיתית ולנפש מאשר קריירה לפרמנסה, והסיכוי שלה להנות מזה גבוה יותר אני חושב.
אתן קיבלתן את הזכות הכי גדולה, נולדתן עם לפחות משרה אחת ביד והיא הבאת צאצאים לעולם וגידולם. מי שלפחות בוחנת את המשרה הזאת ברצינות, כזכות ולא כעול (גם אם זה רק לרגע ואחרי זה היא מנכ"לית העולם) אשריה. היא הבינה את שרצה הטבע (אלוהים, הגורל….תקראי לזה איך שתקראי)
הלוואי עליי היכולת להביא צאצאים שנשאתי בקרבי לעולם !
תקלטו כבר כמה אתן ברות מזל, יאללללה איתכן !
מקווה שתרמתי לדיון
נ.ב – בשיחה אישית הייתי גם מזדהה בשמי, אבל באינטרנט זה פשוט יעלה בכל חיפוש שיכלול את שמי וזה סתם מטריד.
אנונימי יקר,
תודה רבה לך, על גילוי הלב, ועל התובנות, ועל הראייה המיוחדת שלך.
אני כל כך שמחה שאתה גם רואה עד כמה הבאת הילדים וגידולם הוא זכות גדולה!
אכן, לנשים ולגברים יש מסלולים נפרדים ושונים בעולם, והיכולת לראות את השוני וביחד עם זה לא לוותר על השוויון היא המתנה הגדולה ביותר.
יש אנשים שתפסית העולם שהוצעה מתאימה להם ויש כאלה שלא, אני מודה שאני עבדתי גם כשהילדים שלי היו קטנים, והמטרה שלי היא להראות תמונות שונות, ושכל זוג יבחר מה שמתאים לו, בלי להתנצל בפני העולם.
אז תודה לך שוב על ששיתפת,
שלך,
מיכל
שמחתי 🙂
כוונתי אגב הייתה שגידול הילדים לא חייב להיות כל עולמכן, מי שרוצה ומצליחה לשלב עיסוקים נוספים כמו שאת בחרת או פשוט עיסוק שיגוון את החיים גם אם אינו מכניס כסף מה טוב. הרי השהייה במחיצתם של ילדנו היא תענוג אך במובנים של קשר עם העולם היא יכולה קצת לנוון. ובאמת הכי חשוב כמו שאמרת, לעולם לא להתנצל בפני אף אחד על הבחירות שלך !
תודה מיכל
מצחיקה בעיני התמיהה, כשהתשובה בגוף השאלה- "הם מסבירים שהם רוצים, במידה רבה, להכתיב את התנאים של חוזה הזוגיות". מי מאיתנו לא רוצה להכתיב את התנאים של הסכם, כל הסכם, שהוא נמצא בו? תני לפלסטינאים/ישראלים לעשות שלום וגם להכתיב את התנאים, ותראי לי את המנהיג/אזרח שלא ישמח לחתום ועכשיו! למה להסתבך עם הצורך לוותר, להתפשר, להתאים את עצמי לרצונות ואינטרסים של אחר? הגברים האלה מבקשים לחזור לעולם פשוט ונעים יותר (כמובן, בתנאי שאתה גבר לבן), והם רוצים, אוי כמה שהם רוצים שנאמין להם שזה היה גם עולם "טבעי" יותר… נכון, יש דברים ביולוגיים שאי אפשר להתחלק בהם. אבל, הריון ולידה מגבילים את היכולת לעשות דברים אחרים לחודשים ספורים בלבד. כל השאר הוא מעשה ידינו. הפמיניזם לא הלך רחוק מדי, הוא פשוט עדיין לא הלך רחוק מספיק. ולכן, נשים קורעות את עצמן בעבודה ועדיין מרוויחות 70 אחוז מגבר בתפקיד דומה, המקצועות שאופיינים להן עדיין נתפסים כחסרי יוקרה ומתוגמלים בהתאם, וכשהן חוזרות הביתה עדיין מצופה מהן לטפל בילדים כשכל תרומה של הגבר לפרויקט המשפחתי נתפסת כ"עזרה" נדיבה, ולא כשותפות מתבקשת. וכדי להצדיק את חוסר השיוויון הזה ממשיכים ומספרים לנו שיש להן יכולות אחרות, שהן יותר טובות עם ילדים, שאישה חזקה היא לא סקסית.. פלא שהן מעדיפות לחזור למקום הקטן, התלוי, זה שבו אין משמרת כפולה של עבודה+בית, זה שבו הציפיות ממך אינן בלתי אפשריות??? בתנאים האלה, אני לא שופטת את מי שחוזרת לשם (אם כי ממליצה בחום לשמור לעצמך את האופציות לקחת חלק בחידוש ההיסטורי שבו נשים שכבר אינן תלויות לגמרי כלכלית יכולות להרשות לעצמן להתגרש). גם אני מאמינה שלכל אחת צריכות להיות כל האפשרויות. בואו נמשיך בפרויקט הפמיניסטי עד שבאמת, אבל באמת, נגיע לשם.
הי פמיניסטית גאה,
תודה על השיתוף,
נשים כמוך הביאו לנו את הקידמה, ואני גאה בך!
אני לא מסכימה עם ההנחה הבסיסית שלך שאפשר להיות פמיניסטית גאה רק בתנאים שאת מתארת. אני מאמינה בפמיניזם גאה שאינו מסיר מאיתנו את הנשיות שלנו, את מוזמנת לקרוא את הפרק "גברים אוהבים מתוק", אני בטוחה שתתעצבני שם, וכך נוכל לנהל דיון !
תודה!
מיכל
בתור פמיניסטית ומתכנתת, אני יכולה להעיד שהיתי הרבה יותר מעדיפה להשאר בבית
לשחק עם הילדים, לנקות לבשל ולחכות על 4 לבעלי בבייבידול. אבל אני משאירה את בבייבידול
לסופ״ש ועובדת ומרוויחה בוחטא של כסף. למה? כי יש סטטיסטיקה. 30% מתגרשים.
אם מחר בעלי יעזוב אותי ואין שום קריירה חוץ מלהיות עקרת בית אז החיים שלי יהיו בפאקינג תחת.
כי עם רק מזונות מממממש קשה להסתדר. תשאלו את הגרושה הקרובה לביתך.
וגם לגבר ממש לא כדאי אישה עקרת בית מבחינת גירושין. כי אם יש פערי השתכרות אז תשלמו ממש הרבה. בלייזר בדיוק כתבו כתבה איך היי-טקיסט מתגרש לא מצליח לסגור את החודש.
אז כל עוד אין לכם לפחות 2 דירות ו-2 מכוניות והכנסה פאסיבית, אל תוותרו על קריירה. אף אחד מבני הזוג.