הי חברים,

אתם בטוח מכירים את הביטוי הזה, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים."

אז אני מעתיקה את הפורמט ומשגרת מחשבה חדשה: "על ארבעה דברים עומדת הזוגיות המצוינת: על המחויבות, על הגמישות, על הנדיבות ועל אומץ הלב."

מניסיוני, איש או אישה שיש בהם כמות מספקת מכל אחד מן המרכיבים הללו, הסיכויים שלהם להצליח במערכת היחסים החשובה ביותר שלהם, ע-נ-ק-י-י-ם!

אז היום אתחיל בראשי הפרקים, ובהמשך תקבלו פוסטים נוספים ובהם פירוט על כל אחד מן המרכיבים.

אז הנה מייד ארבעת הרגליים של שולחן האוכל הזוגי:

על המחויבות:

בלי מחויבות זה לא יעבוד. כל מי שנשוי יותר מדקה וחצי יודע את זה כל כך טוב, שזה כמו שהשמש זורחת במזרח. כשהמדובר במערכת יחסים שאמורה להחזיק לכל החיים, אי אפשר להתנדנד ואי אפשר לשבת על הגדר. או שאתה לגמרי בפנים או שאתה בדרך החוצה.

זוגיות לטווח הארוך (ובואו נקרא לה נישואין, לצורך העניין), היא מרתון ולא ריצת מאה מטר; ומי שלא משקיע, לא מגיע. ובשביל להשקיע – צריך מחויבות, כי מה לעשות, לפעמים זה נהיה קשה.

אצל האמריקאים מצאתי הקבלה נחמדה שאומרת ככה:

נישואין זה כמו בניית בית: זה לוקח יותר זמן ממה שתכננתם, זה עולה יותר ממה שחישבתם, זה כרוך ביותר בלגאן ממה שצפיתם, זה דורש נחישות יותר גבוהה ממה שחשבתם, ולפעמים הדרך היחידה למשוך קדימה זה לאחוז חזק בדבר היחיד שנותר לכם ביד – התקווה!

כשהתחתנו, חשבנו שאהבה תמיד מנצחת, ושלא צריך יותר כלום. שאם אנחנו אוהבים, אז ברור שנצליח, מה לא? אז זהו, שלא. או לא תמיד, כי אהבה היא מרכיב מקסים אבל לא יחידי. וכדי שלכל המרכיבים האחרים יהיה מקום וזמן לבוא לידי ביטוי, אנחנו חייבים להישאר שם, ולא לברוח כשנהיה קשה, ולא לוותר ולא להתייאש. לחיות עם הקושי כשיש קושי, ולאחוז חזק בתקווה שנצליח לעשות טוב.

ואת זה עושים עם מחויבות. או כמו שהנוצרים דוברי האנגלית מתחייבים אצל הכומר: "בטוב וברע, בשפע ובמחסור, בשמחה ובצער, בבריאות ובחולי, עד שהמוות יפריד בינינו."

וכשאנחנו בתפיסה הזו, גם אל פסגת האוורסט אפשר להעפיל.

על הגמישות:

הנה תכונה מאד מאד חשובה בעיניי, שמתחילה מהיוונים. כבר מזמן הפילוסופים היוונים לימדו אותנו "שהכל זורם" ("Panta Rhei"). הפעם מדובר בעיקרון שמיוחס להרקליטוס, פילוסוף מהמאה החמישית לפני הספירה, שקובע שאדם אינו נכנס לאותו נהר פעמיים הן משום שהנהר אינו אותו נהר והן משום שהאדם אינו אותו אדם. הכל משתנה כל הזמן, וזה כולל אותנו, את העולם שסביבנו, ובהכרח, את מערכות היחסים שלנו.

אם אנחנו מאמינים שאכן כך בנוי העולם שלנו, הרי שמכך נובע בהכרח שהזוגיות תעבוד היטב רק אם שנינו נשתנה כל הזמן בהתאמה זה לזו. ואם אחד ישתנה והשני יתנגד לשינוי – הזוגיות לא תוכל להמשיך ולהתקיים באיזון. משהו יצטרך לקרות. שבר. או נתק.

עכשיו, שימו לב, כשאני אומרת שבן זוג צריך להיות גמיש, אני לא מתכוונת לסמרטוט שאין לו עמדה משלו, ועושה כל מה שאומרים לו. ממש לא. כי גם זה לא עובד בזוגיות, בדיוק כמו אדם נוקשה לגמרי שאף פעם לא מוכן להשתנות בכלום.

בגמישות, אני מתכוונת לעיקרון שטבע דייויד שנארץ', המומחה האמריקאי החשוב לזוגיות, לו הוא קרא "העצמי המוצק והגמיש" ( The Solid, flexible Self). אני לא נוזלי כמו ג'לי, ואני לא קשיח כמו מוט ברזל. אני לא נשפך ולא נשבר אלא שומר על הטוב שבשתי התכונות יחדיו: אני גם מוצק וגם גמיש, כמו קנה סוף, שצומח לגבהים עצומים וחזק בצורה בלתי רגילה אבל מתנופף ברוח כל הזמן, ומתכופף כדי לא להישבר.

וכאן אתן דוגמא קיצונית לגמישות, שמי שמכיר אותי יודע בדיוק על מה אני מדברת (רמז: תקראו בבלוג שלי פוסט קודם שנקרא לחבק את השינוי): נאמר שבן זוג אחד רוצה להחליף מקצוע, שזה אומר שבשנים הראשונות תהיה פחות הכנסה למשפחה. ונניח שבן הזוג הזה כל כך אומלל במקצועו הנוכחי וכל כך רוצה בשינוי שהוא מוכן לעשות הרבה מאד כדי להגיע לשם. ועכשיו נביט בבן זוגו: אם בן הזוג יתמוך, יצמצם הוצאות, יקח שעות נוספות בעבודה, יבין את הצורך העמוק, יתמוך רגשית בבן הזוג המשתנה ויפרגן באופן כללי, אולי יהיה לשניהם יותר קשה כלכלית בהתחלה, אבל הזוגיות תפרח. כי בן הזוג המשתנה יעריך מאד מאד, כנראה לעולם, את התמיכה שהוא קיבל. ואם בן הזוג שמתבקש לתמוך לא יוכל לעשות זאת, יתנגד לשינוי, אולי אפילו יכריח את בן הזוג המשתנה להישאר במקום עבודתו הנוכחי, יש סיכוי מאד גבוה שהזוגיות תחווה פגיעה קשה, או אולי אפילו פגיעה קטלנית.

עכשיו קחו את עצמכם ואת כל אחד ממכריכם וקרוביכם שעבר חוויה מהסוג הזה, וענו על השאלה: נכון שכולנו נדרשים להשתנות כל הזמן?

ויש עוד אינספור סוגים של שינויים שאנשים עוברים בחיים, כי אנחנו כל הזמן משתנים, ולכן אינספור מקומות בהם ניתנת לכל אחד מאיתנו לתמוך ולהשתנות יחד עם בן הזוג, או להתנגד ולסכן את הזוגיות.

וזו הסיבה שאני רואה בגמישות את אחת התכונות הנדרשות ביותר להצלחת הזוגיות.

על הנדיבות:

זוגיות זה הרבה עבודה. כל הזמן. ומשפחה, שזה כמעט תמיד מה שקורה אחרי שנוצרת זוגיות, זה עוד הרבה הרבה יותר עבודה. כל מי שהוא כבר הורה מבין את זה בגוף, מאלפי שעות השינה שחסרו לו בשנים מסוימות..

וזוגיות זה הקרבה. בואו לא ניבהל מהמילה הזאת. היא לא כזאת איומה. ויש לכל אחד מאיתנו מספיק דוגמאות שהקריבו עבורו ושהוא הקריב עבור אחרים. כי ככה זה בחיים משותפים.

וכדי שמי שנותן ומקריב לא ירגיש פרייאר דפוק ומנוצל, עדיף להיות נדיב לב ולדעת לתת בלי להתחשבן.

ומה זו הנדיבות? זה לראות את התמונה הגדולה. לראות איך אני נותן עכשיו ומקבל אחר כך, לפעמים הרבה אחר כך. ואיך אני מרוויח מזה שאני נותן, בכל מיני רמות, גם אישיות – אגואיסטיות (חשבון הפלוס שלי גדל בבנק של בן הזוג שלי על פי חוק ההדדיות) וגם קולקטיביות; אנחנו כזוג חזקים יותר והזוגיות שלנו טובה יותר כי אנחנו יודעים לתת זה לזו.

ומי שקטנוני וקמצני ומתחשבן – לעולם לא יוכל לראות את התמונה הגדולה, כי כל מה שהוא רואה זה איך הוא כל יום רוחץ יותר ואיך בת הזוג משאירה לו מגבות רטובות זרוקות באמבטיה. והוא לא רואה את ההשקעה הרגשית העצומה שלה בילדים, את התמיכה שהוא עצמו מקבל בחום ובחיבוקים ובסקס, ואת הכבוד והחביבות שהיא מעניקה לאימא שלו (סתם דוגמאות, אבל כולנו מזהים בהן חתיכות מעצמנו).

אז להיות נדיבים זו תכונה קריטית לזוגיות חזקה ומשגשגת.

וכבר כתבתי על מר וגברת פלוס-מינוס, וכמה הרסני לזוגיות זה להתחשבן כל הזמן. לכו ותקראו בבלוג שלי.

ועל אומץ הלב:

זוגיות היא לכל אחד, אבל זוגיות טובה איננה לרכי הלב ולמשקשקים שבינינו. האומץ נחוץ, כי עלינו לעשות המון דברים שנחווים אצלנו כמסוכנים. כמו למשל להתיר לאדם אחר להכיר אותנו כל כך טוב עד שהוא יוכל לנצל זאת לרעה בקלות עצומה. כמו למשל לאפשר מצב בו האדם הכי קרוב לנו יוכל לנטוש אותנו ולפרק אותנו. כמו למשל להיכנס למצבים בהם נצטרך להתמודד עם רגשות קשים של פחד ובושה ועלבון. כמו למשל לריב עד כדי כך שנפחד מבן הזוג שלנו וגם ממה שאנו עצמנו מסוגלים להגיד ולעשות. כמו למשל ללמוד לחיות עם התנהגויות שממש לא עושות לנו טוב, ועוד ועוד ועוד, יש מאתיים דוגמאות. כי בעצם, מערכת היחסים הזוגית היא המקום שבו אנחנו צריכים הכי הרבה אומץ מכל המקומות, לדעתי יותר משדה הקרב.

ולמה?

כי החייל יודע שבסופו של דבר, הקרב ייגמר, ואז או שהוא ימות או שהוא ילך הביתה, אבל זוגיות זה לעולם. וואו. איזו מילה מפחידה "לעולם". מילה שבשבילה צריך אומץ.

אז הנה בא הסיכום להיום:

כדי שנשב לסעודת מלכים ליד שולחן האוכל הזוגי, (ותסמכו עלי: כל פעם שאפשר להשתמש במטפורה של אוכל אני הולכת על זה), אנחנו זקוקים לשולחן יציב בעל ארבע רגליים: מחויבות למערכת היחסים שלנו, גמישות בהתנהלות הרגשית והמחשבתית שלנו, נדיבות לב בנתינה הזוגית שלנו ואומץ לב שיאפשר לנו להכיל את הקושי שברור שיגיע. אלא מה?

השארתי את אומץ הלב לסוף כי יש לי עוד המון מה לספר לכם על אומץ לב בזוגיות, ועם השנים אני מרגישה שזה אולי המרכיב הכי חשוב לנו כאנשים, ולא רק כבני זוג.

אז חיבוקים בינתיים, ולהתראות לכם, ואם אתם חושבים שיש עוד רגליים לשולחן הזה שנקרא זוגיות, אז אשמח אם תספרו לי! (ובעצם, כרגיל, אתם יכולים לספר לי כל דבר וגם לשאול שאלות.)

שלכם,

מיכל