הי חברים,

היום נדבר על חשיבותו של אומץ הלב במערכת היחסים הזוגית.

קבלו את הגדרת האומץ הסטנדרטית:

הויקיפדיה מגדירה אומץ ככה:

"תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי וודאות או איום."

שימו לב: יכולת להתמודד עם פחד ולא יכולת להשתחרר ממנו. כלומר, היכולת לפעול למרות שהפחד מקנן בליבנו.

כתבתי על פחד כאן בבלוג שלי, ואתם מוזמנים לקרוא, למשל את שני הפוסטים הללו:

מה עושים נגד הפחד חלק ראשון

מה עושים נגד הפחד חלק שני

ועכשיו ניקח את ההגדרה הזאת ונזרוק אותה לפח

למה?

כי אין שום דבר שאני או אנשים אחרים יכולים להגיד לכם שישכנע אתכם לקום מייד ולהתחיל לפעול כאשר אתם שרויים בפחד גדול. למה? כי הפחד הוא היועץ הכי חזק והכי קולני שלנו, עוד מימי היותנו אנשים קדמונים שבורחים מאריות ומאש. אם הפחד לא היה יועץ קולני, לא היינו מגיעים עד הלום. הוא עתיק הרבה יותר מאיתנו, וגר אצלנו עמוק במוח הקדום ביותר שלנו, עוד הרבה לפני שהתפתחנו ונעשינו יונקים (יש הקוראים לחלק הזה של המוח "מוח הלטאה"). אנחנו מדברים על מאות מיליוני שנים.

אז מה הצ'אנס שלנו למגר את הפחד? קטן מאד. אלה העובדות.

ובכל זאת, אנשים רבים עושים מעשים הרואיים וסתם מעשים אמיצים כל יום. איך הם עושים את זה?

ברור שנחוצה לנו טקטיקה אחרת.

אומץ זה משהו מולד? במידה מסויימת כן, אבל…

אומץ זה עניין חמקמק. חלקנו נולדנו עם אומץ לב פיזי ויכולים לקפוץ ממטוס, אבל אנחנו פחדנים במערכות יחסים. וחלקנו נולדנו עם אומץ מהסוג שנדרש ביחסים עם אנשים ויכולים להיפתח בפני אנשים זרים, ולנאום בפני קהל, ולדבר על הרגשות שלהם אבל מפחדים לקפוץ מהמקפצה בבריכה ובוודאי שמפחדים מג'וק.

ויש גם עניין של כמות האומץ שיש לנו. הרבה? קצת? ויש לנו אותו תמיד? או רק כשאנחנו במיטבנו? מסובך…

אז אני מציעה להגדיר מחדש את המושג אומץ בניהול מערכות יחסים:

אומץ במערכות יחסים זו היכולת לגעת באחרים (לא במובן הפיסי דווקא) ולתת להם לגעת בנו. שזה אומר, בין היתר:

– להיות אותנטיים גם כשזה מביך, מביש, מדאיג, מכוער, חלש, פחדני.

– להיות מסוגלים להגיד את מה שבאמת צריך להיאמר, גם כשזה הולך להעיר דובים מרבצם (ולא מהסוג של פו הדוב, אלא מסוג גריזלי גדול ושחור ומפחיד).

– להיות מסוגלים לחיות בצד הידיעה שאולי ינטשו אותנו למרת שנתנו את עצמנו עד הסוף.

– להיות מסוגלים לתת אמון ולאהוב עם כל הלב בלי לפחד שלא יחזירו לנו בדיוק אותו הדבר.

– ועוד ועוד.

אוקיי, אז הבנו מה זה אומץ לב במערכות יחסים ועכשיו נחשוב איך להגיע אליו.

מי שאין לו אומץ בגנים ומערכות יחסים זה דבר מפחיד בשבילו, מה יעשה?

הנוסחה שלי: קודם כל לנשום

אני מייצרת אצלי אומץ בלב על ידי כך שאני מרגילה את הגוף שלי לעבוד במצבי פחד. כל פעם עוד פעם.

וככה אני מצליחה לפעול כשהוא מקנן לי בלב, ושנינו פועלים ביחד, אני והפחד שלי.

טוב, בשם הגילוי הנאות, אספר לכם שאני פחדנית גופנית הכי בעולם, אבל עם אנשים דווקא יש לי קצת אומץ. כמובן שאף פעם לא מספיק, כי תמיד אני שמה את עצמי במצבים עוד יותר ועוד יותר מפחידים, אבל אני יודעת איך להשתפר.

הדרך שלי להניע את עצמי לפעול כשהפחד בא לבקר אותי היא לנשום. והנשימות פותחות לי את המקום בגוף להכיל את הפחד, להתרחב, להירגע, ולעשות את מה שהצבתי לעצמי כשהפחד איתי אבל לא מנהל אותי.

זה עניין גופני.

נשימות  מובילות לפתיחות רגשית שמובילה לאומץ

כשאני מייצרת פתיחות בגוף באמצעות הנשימות, אני מייצרת גם פתיחות רגשית. ככה הגוף עובד. חייכו לעצמכם באופן מכאני ותראו איך שזה מייצר בגוף תחושת חיוך אמיתית.

והנה הפלא הגדול: כאשר מייצרים פתיחות בדרך הגוף, היא מתרגמת את עצמה לפתיחות רגשית ומחשבתית. כשהלב פתוח הוא מוכן לגעת בסביבתו ולתת לסביבתו לגעת בו.

הפתיחות מלמדת אותי אומץ דרך הגוף.

בתרגום לגוף, אומץ הוא היכולת, ברגע של פחד, להיפתח בגוף, ממש להרגיש את חוסר ההתנגדות שלי למה שקורה, למרות שאני פוחדת. ולכן הפתיחות הזו בגוף מאפשרת לי לקבל בברכה את מה שבן הזוג שלי מביא לי.

וככה לעשות כל פעם עוד פעם, שוב ושוב, עד שזה יתפוס.

וזה יתפוס.

כי הגוף לומד דברים חדשים מאד מהר, ומתרגל לעבוד אחרת.

אז כבר הבנו שפתיחות נחוצה במערכת היחסים הזוגית בכמויות ענקיות

למה? כי זה המקום שבו אנחנו רוצים לתת את עצמנו הכי הרבה, הכי עמוק, הכי אותנטי, ולקבל בדיוק את אותו הדבר בחזרה.

אני נחשפת, ואני מקבלת את מה ששונה בו, ואני לומדת להיות נינוחה במחיצת רעיונות שלא מקובלים עלי, ומסכימה לזרום איתם גם כשזה לא מוצא חן בעיני. והנה העיקר: אני נקשרת אליו באופן שאם הוא ינטוש אותי – זו תהיה הנטישה הכי כואבת בעולם.

והנה ההגדרה השלישית לאומץ: לקבל בברכה = אומץ

ועכשיו אגדיר שוב, בפעם השלישית (או הרביעית?) את ההתפתחות הבאה של מה זה אומץ: אומץ לב הוא היכולת לקבל בברכה את בן הזוג שלי ואת מה שהוא מביא, במיוחד כאשר אני מפחדת. הפתיחות שלי היא המאפשרת לי לקבל אותו בברכה, לתת לו לגעת, בי ובפחד שלי.

ומה היתרון של ההסתכלות הזו על אומץ לב?

אני רואה כמה יתרונות:

1. היתרון הראשון: הפחד תמיד שם, אבל הפעם, אני עושה משהו חדש כדי להתמודד איתו. אני מרגישה את הגוף שלי נפתח, ממש מדמיינת את זה, ומאפשרת לבן הזוג שלי להיכנס. הלמידה דרך התחושה שבגוף היא משהו חזק מאד, כי הגוף שלנו יודע ללמוד הכי טוב בדרך הזו. מישהו פעם הסביר במילים לתינוק שלו איך להתחיל לזחול? כמובן שלא!  (כן מתוקי שלי, יש שרירים ברגליים, ויש דבר כזה שנקרא כוח הכבידה של כדור הארץ, ואתה צריך להפעיל מאמץ כדי להרים באמצעות שרירי הרגליים את הגוף…)

2. היתרון השני: הפתיחות אל מול בן הזוג שלי דורשת ממני להתמקד. להתרכז. לעשות משהו. וזה טוב, כי המדובר במערכת היחסים הכי חשובה לי בעולם.

3. היתרון השלשי: אני משנה את עצמי בדרך הכי קלה לשינוי, דרך הגוף. אני לא צריכה לדבר עם עצמי ולשכנע את עצמי שזה הדבר הנכון לעשות וכולי וכולי. אני רק צריכה לפתוח את הגוף, לשחרר את הכיווץ,  לקדם בברכה את בן הזוג שלי על כל מי שהוא, והכול – בדמיון.

4. היתרון הרביעי: כשאני מתאמנת על הפתיחות הזאת שוב ושוב, אני לומדת להיות בנאדם שמקבל בברכה הזדמנויות בכללי. כלומר, להיטיב עם עצמו, להפוך את עצמו לאדם בצמיחה. שיואו. זה כבר הישג רציני מאד.

5. היתרון החמישי: אני מלמדת את בן הזוג שלי לנהוג כמוני, לא במילים (וחס ושלום לא בחיתוך דיבור פדגוגי-צדקני), אלא פשוט במעשים, בדוגמא אישית. בגוף. בתחושה ובאנרגיות שיוצאות ממני אליו. ואז גם הוא פתוח אלי. וואו.

6. היתרון השישי: אני משחררת ליקום אנרגיות של אומץ ושל פתיחות. מה שאומר שזה בדיוק מה שאקבל בחזרה. כי ברור לכל אחד שכאני מפסיקה להיות מכווצת ומתנגדת, מפסיקה להיות קרחון, אני הופכת לנחל. שיפור אדיר לא רק לי, אלא לכולם.

7. היתרון השביעי: אני יודעת לנשום יותר טוב, שזה בונוס גופני רציני, כי רובנו לא נושמים כמו שצריך.

ואלה רק חלק מן היתרונות. יש עוד.

אז איך תראה מערכת היחסים שלי עם בן זוגי כשיהיה לי אומץ?

אני אקבל את כל כולו. על הדפוסים המעצבנים שלו, ועל החסרונות שלו, ועל השוני שלו, ועל הדרישות שלו.

וגם אקבל בברכה את כל התגובות שלי לאדם שהוא. וזה אומר עוד לקבל בפתיחות את כל מי שאני, על ההתעקשות שלי, ההתנגדויות שלי, תחושת הצדק שלי, ההתחשבנות שלי, וכל שאר הדפוסים שמפריעים לזוגיות שלי.

וכמובן, שבמצב תפיסתי כזה, יותר קל לי להתחיל לנגוס בדפוסים שלי שמפריעים, לי ולו, ולערוך בהם שינויים קטנים ומתמשכים. כל יום עוד טיפה. בלי שהפחד עוצר אותי, ובלי שאני מוציאה עליו טונות של אנרגיה בהתנגדויות.

כמו הנחל וחלוק הנחל, ולא כמו הקרחון שעומד עשרים אלף שנה ואז ביום אחד נשבר.

ומה יצא לי מזה אז?

אז אני מצליחה לפעול בצד הפחד, בצעדים קטנים ושקטים, ולעשות את הדבר היחיד שבאמת עובד במערכת יחסים זוגית: אני משתנה בעצמי. אני מקבלת בברכה את בן זוגי, ומשפרת את הזוגיות שלי.

כי למי שעוד לא הבין – אנחנו לא יכולים לשנות בכוח את אף אחד ואת שום דבר ב-ע-ו-ל-ם! הדבר היחיד שיש לנו שליטה עליו, שאנחנו יכולים לשנותו שוב ושוב – הוא אנו עצמנו.

אז הקבלה בברכה של בן הזוג שלי מביאה לי את אומץ הלב להתנהל באופן הכי אפקטיבי למערכת היחסים הכי חשובה שלי.

וזה כבר לגמרי פרקטי ולא רוחני, ועובד בעולם האמיתי.

וכרגיל, מילים לסיכום:

כדי לצמוח בזוגיות (כמו בחיים), אני מזמינה אתכם לפתוח את הגוף, להרגיש בגוף הפתוח את הפחד, לקבל בברכה את בן הזוג שלי ואת מה שהוא מביא, ולפעול ברגוע לשנות את עצמי כדי לשפר את מערכת היחסים שלי.

ואם אני מפחדת – סימן שאני חיה, ובייחוד – סימן שאני צומחת. כי אם אני מפחדת, סימן שאני מחוץ לאזור הנוחות שלי, וסימן שאני לומדת משהו חדש.

מדליק.

ספרו לי מה יוצא,

שלכם,

מיכל