הי חברים,

היום נתחיל לדבר על חלוקת מטלות הבית ועל הקונפליקטים הרבים שמתעוררים סביב הנושא הזה.

בא לכם?

ככה זה בדרך כלל נראה:

היא: "למה אני צריכה תמיד לבקש ממך להוריד את הפח?"

הוא: "למה את תמיד אומרת לי מה לעשות?"

היא: "אני לא אמרתי, אני ביקשתי, מה הבעיה?"

הוא: "לי זה נשמע כמו פקודה!"

אוקיי, הגענו לדון בנושא הפח.

או יותר נכון, בנושא חלוקת התפקידים בבית.

או עוד יותר נכון, בנושא מי מחליט על חלוקת התפקידים בבית, ואיך מחליטים.

ואנחנו רחוקים מרחק רב מאד מהשלב בו מישהו מוציא את השקית מהפח פותח את הדלת, ויורד למטה.

אז מי, באמת, קובע מי יעשה מה?

יש לנו קושי גדול לנהל את הדיון הזה.

ואל תדברו איתי על שיפור התקשורת, ועל כך שצריך לשבת לדבר על חלוקת התפקידים.

בכלל, נמאס לי לשמוע את המילה הזאת, "תקשורת" ואת הביטוי "לדבר על זה". לדעתי אנחנו בכלל מתקשרים יותר מדי, ולא יוצא לנו מזה הרבה דברים מועילים. אבל על זה אכתוב לכם לחוד…

אז לעצם העניין: מה הבעיה בחלוקת התפקידים בין בני זוג?

יש כמה, אבל הבעיה הראשונה היא שאין הסכמה מספיק טובה ומדויקת על איך מחליטים על חלוקת התפקידים.

וזאת למה? כי חלק מאד נכבד מהגברים לא מסוגלים שבת הזוג שלהם תגיד להם מה לעשות, ואילו חלק נכבד מהנשים לא מסוגלות שלא לנסות ולהגיד לבני הזוג שלהן מה לעשות. פרדוקס שכזה.

פרדוקס ניהול הגבר – הסבר:

גבר ממוצע לא סובל לקבל הוראות, במיוחד לא מאשתו. הוא מוכן לקבל את זה מהבוס, אבל הוא לא התחתן כדי שאשתו תנהל אותו. הוא נוהל מספיק כל החיים ועכשיו תורו סוף סוף לא להיות מנוהל. הרבה שנים הוא חיכה לרגע הזה. הוא רוצה להחליט בעצמו מה לעשות ואיך לתרום לבית, והוא צריך שתרומתו תוערך.

בנוסף, גבר ממוצע מביא משכורת יותר גדלה מאשתו ו/או עובד יותר שעות ממנה. ולכן הוא מרגיש שכל עבודתו בבית היא תרומה מרצון. נכון, הוא גבר מודרני ואשתו עובדת והוא מאמין בשוויון. על אמת. ולכן הוא מוכן לתרום והרבה – אבל שזה יהיה מרצונו בגלל שהוא נאור ומודרני.

ומה הצד שלה בכל הסיפור הזה?

האישה חושבת שאם היא תציע לו מה לעשות בבית, הבית יתנהל יותר טוב. הבית יהיה מתוקתק.  והאווירה בבית תהיה יותר נעימה וכולם ירוויחו מזה. ולכן היא מציעה ומבקשת בעדינות.

מכיוון שגם היא עובדת, הרי ברור שהגבר שלה צריך להיות שותף שווה במטלות. והכי חשוב, היא מציעה חלוקת תפקידים מכיוון שהיא מאד מאמינה בשיתוף בין בני זוג, ואחת מצורות השיתוף הן אחריות משותפת על מטלות הבית.

אז ככה נראית התמונה הזוגית:

היא: "אכפת לך לעשות קניות ביום חמישי כי אני גומרת לעבוד מאוחר?"

הוא: "אני לא חושב שאני צריך באופן קבוע להיות אחראי על הקניות בסופר. אני עובד הרבה שעות."

היא: "לא ביקשתי ממך לקנות באופן קבוע אלא רק השבוע כי אני עובדת עד מאוחר."

הוא: "וכל שבוע יש לך משהו, ובסוף זה נהיה האחרית שלי, ואת תבואי אלי בטענות אם אני לא אוכל לבצע את הפקודות שלך."

שיח חרשים.

היא באמת לא התכוונה שהוא תמיד יערוך את הקניות והוא באמת לא התכוון שהוא לא מוכן לערוך את הקניות השבוע. היא ביקשה שיתוף והוא ביקש שלא ינהלו אותו.

ורק כדי שיהיה מעניין, ובואו נוסיף לתסבוכת הזאת עוד רובד: רוב הנשים עדיין נושאות ביותר ממחצית הנטל של תפקידי הבית. אולי זה מפאת המסורת, אולי מפאת החינוך מהבית, אולי מפאת הציפיות שלהן מעצמן להיות האישה המושלמת, ועוד סיבות.

ומה עושים אם הפער הזה?

תלוי את מי שואלים. אם הייתם שואלים את האישה, סביר להניח שהיא היתה מציעה ששניכם תשבו יחד ותחליטו על רשימה של המטלות מחולקת לפי טבלת שלו / שלה.

ואם הייתם שואלים את הגבר, סביר להניח שהוא יציע שהוא יעשה כמיטב יכולתו, ושהיא עוד תראה שזה יהיה הרבה יותר ממה שהיא קיוותה.

ככה נראה הפער. היא צריכה שיתוף ומרגישה כורח לנהל אותו כדי לקבל שיתוף, והוא צריך עצמאות לעשות לפי צו מצפונו ולקבל הערכה על מה שהוא עושה, כי הוא לא היה חייב.

ושימו לב: עוד לא התחלנו לדבר על מטלות הבית עצמן!

הפערים הללו, בין הציפיות של הנשים ושל הגברים בנושא מטלות הבית ובנושא תהליך קבלת ההחלטות על המטלות הללו, נובעים מההתנגשות עם העולם המודרני בו שני בני הזוג עובדים. טוב, זה ברור.

ועכשיו, איך לגשר על הפערים הללו?

מה אמרו מרקס ואנגלס? לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד לפי יכולתו

בואו ננסה לפתור את זה לפי המרקסיזם:

מה הכי חשוב לאישה? האישה צריכה שיתוף, הן המטלות עצמן והן בדיון על חלוקת המטלות.

מה הכי חשוב לגבר? הגבר צריך לתרום בהתנדבות ולהרגיש שתרומתו זוכה להערכה.

סבבה. ועכשיו ניישם את המניפסט הקומוניסטי:

היא: "תבחר אתה מה אתה רוצה לעשות, וכל דבר שתעשה אני אעריך מאד."

הוא: "אני בוחר לקחת על עצמי את המטלות X, Y וגם Z. ואני אעשה אותן באופן קבוע, כל זמן שאוכל. זו הבחירה שלי. אם לא אוכל, אומר לך ואת תוכלי לעשות במקומי, ואם לא תוכלי – או שנבקש עזרה מאמא שלי או אמא שלך, או שנסתדר בלי. ושנינו צריכים להתרגל לכך שהבית לא יהיה מושלם, ויש דברים יותר חשובים בחיים."

היא: "מתאים לי, אבל אני צריכה לדעת מראש כשלך זה לא מסתדר, לא ברגע האחרון. כדי שאוכל להתארגן. ואני מבקשת שבאמת תשתדל, כי מפריע לי לחיות בלכלוך או עם מקרר ריק."

הוא: "אתן לך התראה הכי ארוכה שאוכל. ואני אשתדל כדי שאת תהיי שמחה."

היא: "אני מעריכה את זה. ומה נעשה אם תתחיל להבריז באופן שיטתי? "

הוא: "אני לא אבריז באופן שיטתי, אני מבטיח לך. את צריכה להאמין בי. אם תתחילי לפקח עלי – זה בטוח יגרום לי להבריז."

היא: "אני מעריכה את התרומה שלך, אני יודעת שאתה עובד קשה. ואני אשתדל להימנע מלהגיד לך מה לעשות. האם אתה עושה את המטלות הללו בשמחה?"

הוא: "בטח בשמחה, אני הרי חלק מהמשפחה הזאת, לא? ואני מעריך את תרומתך כי גם את עובדת קשה."

היא: "כפרה עליך."

הפרינציפ: כל אחד זוכה לשמור על מה שהכי חשוב לו. שזה לא מהטלות עצמן אלא איך מנהלים את נושא המטלות.

כל זמן שהגבולות הללו נשמרים – שני בני הזוג עושים מרצון לא מתוך כורח.

אז בחיים לא הכל כל כך פשוט

אז נכון, פישטתי את העניין, ויש דברים שלא נפתרים בקלות, אבל הבאתי את העיקרון לשיתוף הפעולה האופטימלי: ניהול המשא ומתן על מה כל אחד עושה תוך שמירה על הצרכים הרגשיים הכי חזקים של שני הצדדים. ובדוגמא שלנו:

האישה, שצריכה שיתוף של בן זוגה, מזמינה אותו לשתף פעולה, אבל מאפשרת לו מרחב בחירה, כדי שהוא לא ירגיש מנוהל.

והגבר, שצריך עצמאות, מתנדב לבצע מטלות והרבה, אבל יודע שהוא צריך להמשיך לעשות אחרת היא תנחית עליו פקודות ואז לשניהם יהיה רע.

ועכשיו הוראות לשמירה על הרוח הטובה שבנינו עד כה:

לאישה: שלא תתקני אחריו את מה שהוא עשה! שמעת? ואם הוא רחץ את הסירים ולא קרצף מספיק טוב את המבחוץ למטה, אז שיישאר מלוכלך! נקודה! ואל תזכירי לו מה לעשות אם הוא מאחר בקצת. כל הערה תגרום לאיחור נוסף. תני לו מרחב כמה שאת רק יכולה.

לגבר: שלא תנהל מלחמת הימנעות והסתגרות אם במקרה עפה לה הערה על טיב הביצוע או על אי-עמידה בזמנים. להכריז שביתה ולהפסיק לעשות בכלל רק יחמם את הרוחות לשרבי-לוהט! תזכיר לה שאתה לא מושלם ותמשיך לעשות. להזכירך, אתה בחרת שלא לחיות לבד!

אז יאללה, לכו לתת לכל אחד מכם את מה שהוא הכי צריך. ואם הצרכים שלכם שונים ממה שכתבתי (ואצל חלקכם זה בהחלט כך), נהלו את השיחה הזאת בהתאמה למה שאתם צריכים, תוך שמירה על העיקרון.

בפרק הבא: איך לחלק את התפקידים ככה שאף אחד לא ירגיש שהוא יוצא פרייר.

שלכם,

מיכל