הי חברים,
מכירים את זה שאתם נכנסים הביתה, הולכים למטבח, רואים בלגאן וישר שואגים, "מי השאיר אחריו מטבח כזה מטונף???"
יש לי חבר שכמעט התגרש על העניין הזה. אשתו הייתה חוזרת מנסיעת עבודה, הוא היה דואג לילדים במשך הימים שהיא לא הייתה בבית, היא עוד לא נכנסה הביתה וכבר השאגה המוכרת. כן, זאת שבעניין המטבח המטונף… זה הוציא אותו מדעתו, ולא בגלל ניקיון המטבח (שהיה די נקי, לדבריו, רק לא בסטנדרט שלה..).
ומכירים את זה שכשאנחנו רבים, פתאום מגיח לו הסגנון המעצבן במיוחד של ההאשמה מהסוג של "את תמיד" או "אתה אף פעם" (כמו בדוגמא המלבבת כל כך, "אתה תמיד לוקח את הצד של אימא שלך נגדי")?
זה הדפוס ההרסני של ההאשמות
כשקורה משהו שמעצבן אותנו, ובמיוחד כשאנחנו רבים את אותה המריבה בפעם המאתיים, אנחנו נוטים להאשים (ולשאול "מי לכלך?" זו גם האשמה, רק במסווה של שאלה).
ומה שיש בו, בדפוס הנחמד הזה, זה קוקטייל קטלני של שני מרכיבים: תגובה רגשית נטולת שליטה (ואת זה שומעים בטון הדיבור ובשפת הגוף, בצעקות, או בקור סיבירי, או במילים "תמיד" ו"אף פעם", ויש עוד ואריאציות מלבבות רבות) ויריית חץ לעבר בן הזוג שאומר לו ששוב הוא נכשל.
הדפוס הזה בעצם אומר לבן הזוג שלנו ככה: תפסתי אותך. אני צודק/ת ואת/ה ממש לא. אני בסדר ואת/ה (שוב) לא בסדר. אני ניצחתי ואת/ה הפסדת בתחרות הסמויה בינינו, מי הוא בן הזוג המוצלח יותר. נכשלת. אתה כשלון.
ואין אף אחד שאוהב שמציינים בפניו כל יום עד כמה הוא לא בסדר, לא צודק, כישלון חרוץ ומפסיד בתחרות "בן הזוג האידיאלי".
אז פלא שעם הדפוס הזה אנחנו מקלקלים לנו את מערכת היחסים?
האמת, כולנו יודעים שמה שאנחנו עושים לא עובד לעצם העניין מזיק למערכת היחסים
אני די בטוחה שעוד בזמן שאנחנו מוציאים את המשפטים הללו מהפה, רובנו כבר יודע שהם רעילים ומזיקים. אבל אנחנו כלואים בבית הסוהר של העצבים, התגובה האוטומטית לעצבים, ההאשמות והצורך הכל-כך חזק שלנו להיות יותר בסדר ויותר צודק מבן הזוג שלנו.
והנזק המכרסם במערכת היחסים… כמו עכברים קטנים בלילה, עוד ביס ועוד ביס ועוד ביס…
ותכל'ס, ברור לכולנו שכשאנחנו מדברים ככה, אנחנו אף פעם אפילו לא משיגים את המטרה (מטבח נקי, חזית אחידה מול החמות, או כל דבר שזה לא יהיה)!
אז בואו נחזור צעד אחד אחורה ונבדוק איך גם מגיעים אל המטרה שסימנו לנו (מטבח נקי, למשל), וגם לא פוגעים בדרך במערכת היחסים.
בואו נניח שמדובר במטרה לגיטימית
אני יוצאת מנקודת ההנחה שהמטרה שהצבתם לעצמכם היא לגיטימית. לא ביקשת ממנה לסחור בסמים, ולא ביקשת ממנו להעביד ילדים קטנים.
יתרה מכך, בדרך כלל אנחנו מבקשים דברים שהם לא רק לגיטימיים אלא אפילו סבירים. ולכן אנחנו כל כך מתוסכלים מכך שלא קיבלנו אותם (שינקה את המטבח אחריו, שיתמוך בי מול אחרים, שיגיע הביתה בשעה שהוא מבטיח, שהיא לא תבזבז יותר ממה שיש לנו, שהיא לא תשכח לאסוף את הילדים, כאלה).
ולכן, עד כמה גדולה פליאתנו כשלא רק שאנחנו לא משיגים את המטרה, אנחנו מגיעים לתוצאה ההפוכה! הוא לא מוכן לנקות, היא לא מוכנה להפסיק לבזבז, וכו'. וחטא על פשע – אנחנו רבים, ונהיה עצבים וצעקות ואחר כך שתיקות של ימים רבים.
אוקיי, אז הבנו שאסור להאשים. אבל כדי שנדע איך לתקן, מה באמת גורם למריבות?
- כשאנחנו מאשימים זה אומר שאנחנו עסוקים בעבר במקום בעתיד: מה היה, במקום מה צריך להיות מכאן ולהבא.
- כשאנחנו מאשימים זה אומר שהאצבע שלנו מופנה כלפי בן הזוג. אנחנו עסוקים בו במקום במה שהוא עשה או לא עשה: מי היה לא בסדר, במקום מה ניתן לעשות בסדר.
- כשאנחנו מאשימים זה אומר שאנחנו מדגישים את מגרעותיו של בן הזוג במקום להתרכז במה שרצינו לקבל.
אלה עיקרי הדברים.
ועכשיו שהבנו מה אנחנו עושים לא בסדר ברמת העקרונות, בואו נראה איך אנחנו יכולים לחסוך תשעים אחוז מהמריבות וההתעצבנויות של היומיום. לא אמרתי שנשיג את כל מה שאנחנו רוצים, אבל ברור שאין מה להמשיך עם הדרך הנוכחית, לא ככה?
ופה נכנס חיל האוויר.
בעוונותיי, את השירות הצבאי שלי, לפני איזה מאתיים שנה, עשיתי בטייסת של חיל האוויר. ושם ראיתי איך טייסים עובדים, או ליתר דיוק, איך הם משפרים ביצועים. זה נשאר איתי ואימצתי. למה? כי כמה פשוט, ככה גאוני. (ולמען הגילוי הנאות אודה שבסוף אפילו התחתנתי עם טייס, אבל לא רק בגלל השיטה שלו לשפר ביצועים ..)
לפני כל טיסה החבר'ה עושים תדריך, ואחרי כל טיסה עושים תחקיר. לא חורגים מזה אף פעם. לעולם.
הסיבה: כשמתכוננים למה שהולך לבוא, ואחרי שבא בודקים טוב טוב איך היה, יש בקרת איכות. וככה לא עושים שוב ושוב את מה שלא עובד. ובאוויר כידוע, על מה שלא עובד משלמים ביוקר ואין יום כיפור כדי לבקש סליחה.
וככה למדתי איך עושים תחקיר על מה שהיה ואיך לעושות יותר טוב פעם הבאה.
אז כשיצאנו בעלי ואני לטיסה (במטבח) ולא השארתי נקי (אצלנו אני הבלגניסטית), אז בעלי יודע יפה מאד לא להעיף לי פיוז, ובתחקיר שלו זה עובד ככה:
- הוא צריך להתרכז במה שהוא רוצה בעתיד ולא שאיך שפישלתי בעבר. ולכן הוא אומר לי: אני מבקש ממך בפעם הבאה לנקות אחרי שאת מבשלת.
- הוא צריך לשים דגש על הניקיון שהוא צריך ולא על אשתו הבלגניסטית (באמת חזקה בזה, מסכן). ולכן הוא לעולם לא יגיד לי "נמאס לי שאת כזאת בלגינסטית, אי אפשר איתך, תמיד בלגן בבית הזה!". מה שהוא כן יגיד, זה שנורא קשה לו עם מטבח מלוכלך, ועם זה שהוא מנקה רוב הזמן (זה נכון). אין בדבריו משהו מפורש אישי נגדי, יש רק תכל'ס; המטרה שהוא רוצה להשיג – מטבח נקי יותר.
- הוא מסביר לי איך הפעולה שלי משפיעה עליו לרעה. למשל: "זה מתסכל אותי לחזור מהעבודה ולמצוא עוד עבודה במטבח. זה עושה אותי מיואש שהעבודה שלי לא נגמרת אף פעם."
- הוא מבקש, ואף פעם לא מנחית עלי פקודות! שימו לב: אף אחד מאתנו לא סובל שמנחיתים עליו פקודות, ולא משנה באיזה תפקיד הוא. אז בעלי יגיד לי ככה: "אני מאד מעריך את זה שאת מבשלת לכולנו, והאוכל שלך נורא טעים, רק שהייתי שמח אם היית משאירה אחריך מטבח נקי בפעם הבאה."
- הוא מבקש רק את מה שהוא צריך, ובפרטים מדויקים. במקרה שלנו, הוא מבקש ממני לנקות גם את השיש, להעביר וויש על הכיריים אחרי שטיגנתי, ואם לא אכפת לי, אז גם לקחת יוזמה ולהסתכל אם עוד משהו דורש איזו מטלית זריזה, למשל הידיות של המגירות. המקום הזה הוא מקום של למידה, מקום שבו נפתח לי פתח בפעם הבאה לפעול אחרת, כדי שבעלי לא יהיה מסכן. אז יכול להיות שאני אשכח את הכיריים, אבל את השיש אני אזכור לנקות. וכבר הוא הרוויח משהו שלא היה לו קודם. ובפעם הבאה, גם אסתכל על הידיות של המגירות..
- וכלל חשוב שלא היה בטייסת אבל אני מכריחה אתכם ליישם (כלל שמוסיף 47% סיכויי הצלחה, בדוק) – אתם אומרים מה שבכל זאת היה טוב. בדוגמא של המטבח "האוכל היה נורא טעים", או במקרה של החמות, "זה יפה בעיניי שאתה בן נאמן לאמך".
לפתוח את הפה זה אומר להעביר ביקורת – אז תכריחו את עצמכם לשים לב!
ברמה העקרונית, בכל פעם שאתם פותחים סיפור כזה ומעירים ומבקשים משהו שלא מתנהל לפי רוחכם, הצליל שנשמע הוא צליל של ביקורת. כשמבקשים ממני לנקות את המטבח – זה לא יעזור, אני גם שומעת שלא ניקיתי מספיק/טוב. נקודה.
ותחשבו איך זה לחיות עם ביקורת 24/7 …
ולכן, מה שחשוב הוא להפחית את רמת הביקורת ככל שניתן, ולהשאיר רק את הבקשה, נקייה ככל האפשר.
כי האופציה השנייה היא לא לבקש כלום, וזה בטח לא מועיל לאף אחד…
וככה גורמים לצד השני לרצות ליישם?
כן.
הרבה יותר ממקודם. לא במאה אחוז, אבל בשיפור ניכר.
אז יחד עם המחשבה שצריך להעביר ביקורת, אנחנו פועלים באופן שמאפשר לצד השני לא להתנגד אלא להקשיב ולרצות ליישם.
אז מהיום כשאתם פותחים, ואתם צריכים לפתוח, אחרת תתפוצצו בפעם המיליון מהמטבח המלוכלך, אתם חושבים על איך אתם הולכים להתקדם לעבר המטרה שלכם, במקום להתרחק ממנה, ואתם שומרים על כללי התחקיר של הטייסת.
ושאלה לסיום: עד היום השתמשתם בטקטיקת השאגה: "מי השאיר מטבח מלוכלך?" וזה לא עבד. לא הגיע הזמן לנסות טקטיקה חדשה?
אז עכשיו אתם מוזמנים לנסות את הטקטיקה הזאת על עניינים קטנים כגדולים, ביניכם לבין עצמכם, עם בן או בת הזוג, עם אנשים אחרים, עם כל העולם. זה עובד בכל המישורים של החיים.
שלכם,
מיכל
נפלא. אני מאוד אוהבת את הדרך שלך להעביר את המסרים הסופר חשובים האלה לחיים , לא רק זוגיות , כל דבר שאנו רוצים להשיג וכל דרך איך לא לריב , בחיוך..דרך חיל אוויר ועל השיש במטבח ..בסופו של יום מאוד ידידותי ונקלט . אהבתי
תודה רבה מיטל!
פוסט מעולה מעולה מעולה
תודה רבה לודה!