חברות שלי,

היום אני רוצה לספר לכן סיפור אמיתי, של לקוחה שלי.

זה לא סיפור עם סוף עליז. לא יוצאים ממנו עם חיוך של סיפוק, הנה, שוב הצלחנו לעזור לנפש, ונפש הלכה שמחה וטובת לב לדרכה. בסיפור הזה הדרך עוד ארוכה עד שיתהפך לו דף חלק ונקי עם ריח של חבילה חדשה. אנחנו רק בהתחלה.

הגיעה אלי אורית-שם-בדוי. עושה רושם של אשה משכילה וחכמה, אחת שכל משפט שלה בנוי לתלפיות ונוצץ כמו קו הים של תל אביב בלילה.

אורית מציגה לעולם אישה בטוחה ומכירה בערכה. תראו אותי, היא אומרת, יש עלי. יש בה אומץ לב שמרהיב את העין ומכמיר את הלב. כמובן שהתאהבתי באורית בשניות.

אורית מספרת את הסיפור, כשעיניה מכוונות לקו החצאית. היא גרושה כשנתיים וילדיה הסתגלו. היא ושמוליק-שם-בדוי התגרשו בסדר. הוא משלם בזמן וגם מטפל בילדים בסדר.

הכל בסדר, היא אומרת, וכל גופה אומר את ההיפך הגמור. שום דבר לא בסדר.

היא משתתקת, מתביישת. עכשיו מגיע הרגע המוכר של כל אימון, בו המתאמן גומר לתת את העובדות היבשות וצריך להתחיל לדבר על מה שבאמת כואב. זה רגע מאד ברור, רגע שפתאום מתחלף בו הצבע של האוויר והטמפרטורה יורדת בחמש מעלות.

אני לא שואלת על הסיבה לגירושין. אני נותנת לאורית מקום. המשהו שרוצה לצאת צריך שקט. אולי הוא יתפוצץ בבת אחת ואולי הוא יזלוג החוצה עם הדמעות. אם אשתוק, הוואקום של המרחב ישאב אותו החוצה ואז בפנים יוכל להתחיל להתנקות.

אז אני שותקת.

ואורית מספרת שהיא פוגשת גברים חדשים, ויוצאת איתם, אולם אחרי פרקי זמן קצרים הם עוזבים.

כל מערכת יחסים מתחילה כהבטחה לאושר, הנה, הפעם זה הדבר האמיתי. והיא מתאהבת בשניות והבחור מתאים כמו כפפה וכאלה. ואז, אחרי חודש, היא מתחילה לרצות לאחר לפגישות ואחר כך להבריז. ואז פתאום היא מתחילה לשקר שהיא עסוקה, שזה ממש לא היא, עד שהכפפה מתייאש והולך, והידיים של אורית לבנות וקפואות.

בעיני רוחי אני רואה את אורית יושבת על קו המים ובונה ארמונות. היא בונה, והים לוקח. והיא בונה, והים לוקח.

ואני מסתכלת עליה, ופתאום אני רואה כמה עולה לה לשדר את אומץ הלב המחורבן הזה. כמה כוחות היא צריכה, ואיזו מדהימה היא, שהיא מצליחה להתחיל התחלות למרות שהיא צופה מראש מה יקרה. אני רוצה לקום ולחבק אותה אבל אני פוחדת שהיא קרובה מדי לקצה היכולת. אז אני מחבקת בלב.

איך להמשיך.

אולי אני צריכה להפעיל אותה עד שנגלה איפה יש לה קצת יכולות? כאלה שבדיוק יספיקו כדי להתחיל לפעול לפי מה שההיגיון אומר שצריך לפעול?

אבל לא. אני לא יכולה. אני יודעת שיש שם משהו שתמיד יחכה לה בסיבוב. יארוב לה ויוכיח לה שוב ושוב עד כמה היא לא שווה. משהו שתמיד יהיה חזק ממנה עד שהיא לא תשים אותו על השולחן ותסתכל עליו טוב טוב, ותתחיל דיבור איתו.

אז אני מחליטה שאנחנו צוללות לחפש את הסיבה לכך שאין לה שתי טיפות אמון בעצמה.

"בואי נדבר על הסיבה שבגללה את זורקת את הגברים שרוצים אותך," אני מציעה.

"אני לא זורקת אותם, הם זורקים אותי," היא מטיחה בי.

"בואי ניקח את האחרון, הפרופסור לכלכלה מהאוניברסיטה," אני ממשיכה, "למה זה נגמר?"

לרגע חוצה את פניה חיוך קטן ועייף.

"כי עשיתי לו את המוות. אמרתי לו שהוא לו מספיק טוב בשום דבר. והברזתי לו ותירצתי בתירוצים עלובים. וגירשתי אותו אבל הוא חזר והמשיך להגיד לי שהוא רוצה אותי. וכמה שהעלבתי אותו יותר, ככה הוא התעקש יותר. וכמה שהוא התעקש, ככה גם אני התעקשתי. עד שהוא התעייף והלך."

אני שותקת והיא שותקת. ציפורניה האדומות מתופפות בעצבנות על שפתו הלבנה של הספל. אני מחכה הרבה זמן ומתפללת שהיא שמעה את מה שהרגע יצא לה מהפה.

היא לא. "לא היתה התאמה, זה ברור. אז עדיף לחתוך."

"מאיפה את יודעת שלא היתה התאמה?" אני שואלת, "מאיפה הביטחון?"

"כי ככה," היא עונה. זאת לא תשובה, אני חושבת לעצמי, זו גדר חשמלית עם חפיר וקרוקודילים ששטים מסביב. התחפרות במקום תשובה.

"התאהבת בו?" אני שואלת.

"אהבתי את זה שהוא כל כך רצה אותי, אבל לא אהבתי אותו. הוא באמת לא התאים לי." בולשיט, אני חושבת לעצמי, אבל סותמת.

"אבל הוא חשב שאת מתאימה לו, את יכולה לחשוב למה?" אני בשלי.

"לא. אני אומרת לך, ידעתי שהוא במילא יעזוב אותי בסוף, וגם צדקתי, לא? עובדה, הוא עזב."

"את העזבת אותו, אז הוא עזב," אני עונה לה, "למה?"

"כי לא יכולתי לעצור את עצמי." היא עונה לי ואני רואה את הסדקים. ושותקת עוד.

"הרסתי לעצמי. אני הורסת כל דבר, כל מערכת יחסים."

והיא מציתה עוד סיגריה בידיה הקפואות. אנחנו יושבות בגינה, למרות שקר. זה טוב, אני אומרת לעצמי, הקור עושה אותה חדה. אני מתכווצת בתוך המעיל וממשיכה.

"את יודעת שאת מזיקה לעצמך ובכל זאת את ממשיכה," אני אומרת לה, "על מה את חושבת בזמן שאת עושה את זה?"

"שאני יודעת שבסוף הוא ממילא יזרוק אותי, אז עדיף שאני אזרוק אותו קודם."

"מאיפה לך הידיעה הזאת?" אני שואלת.

"מה פתאום שהוא ירצה אותי?" היא עונה בשאלה ומסתכלת עלי כאילו הרגע אמרתי שכדור הארץ שטוח. "ברור שהוא לא."

"לי זה ממש לא ברור. תסבירי לי," אני דורשת.

ופתאום משפריץ ממנה סילון כמו מזרנוק של כבאים. "כי אני לא יפה ולא עשירה ולא רזה והבית שלי תמיד בלגן ואני לא יודעת להתנהג ויש לי פה ג’ורה ואני אמא מחורבנת ופולניה במיטה."

"מי אמר לך את כל זה?" אני נבהלת.

"הרבה אנשים", היא זורקת, "וגם אני בעצמי", היא יורקת, "ועוד כל מיני."

"מי זה כל מיני?" אני שואלת שוב.

היא שותקת הרבה זמן והאצבעות המתהדקות על הספל נעשות עוד יותר לבנות.

ובסוף היא אומרת "שמוליק."

"מתי הוא אמר לך את כל זה?" אני שואלת.

"תמיד." היא אומרת ומשפילה את עיניה, "כל יום. מאז שהייתי בת תשע עשרה. ועד שהתגרשנו."

חברותיי היקרות,

לתופעה החמורה הזו קוראים הטרדה נפשית, והיא מוכרת על ידי המומחים.

המחקרים מראים שהמטריד כמעט תמיד הוא הגבר. כל מי שחושדת שהיא או אחת מחברותיה סובלת מהטרדה נפשית, אני ממליצה לה לקרוא את הספר "הטרדה נפשית", של מארי-פראנס היריגוין, ולבקש מייד עזרה.

מהטרדה נפשית אפשר להשתחרר ואפשר להשתקם.

תשתחררו, אל תוותרו!

שלכם,

מיכל