הי חברים,

ד"ר ג'ון גוטמן, החוקר החשוב ביותר באמריקה בנושא גירושים, ערך מחקר בן עשרות שנים, על אלפי בני זוג שרבו אל מול המצלמה שלו, ובו הוא בדק את הקשר בין הבעות הפנים של בני הזוג ובין גורלה של מערכת היחסים שלהם.

בין היתר, גוטמן הגיע למסקנה חד משמעית, ברמת דיוק של 97%, שבני זוג שמשחררים האחד אל השני מבטי בוז יתגרשו בתוך חמש שנים.

מפתיע ומעורר מחשבה.

ואת מבטי הבוז הוא זיהה במיוחד בגלגול העיניים למעלה, ועיוות השפתיים הצידה. אתם מכירים את התנועה הזאת.

אז בואו נדבר על הבוז הזה.

בכלל, בואו נדבר על כל אותם פרצופים שאנחנו עושים זה לזה, ותנועות גוף שאיתן אנחנו מעבירים מסרים אחד לשני, או כל מה שנקרא בשפה המקצועית "תקשורת לא מילולית".

אני מעדיפה להגדיר אותה קצת אחרת, ולא על דרך השלילה, ואני קוראת לה תקשורת גופנית. אולי אפילו היה עדיף להגדיר את התקשורת המילולית בתור תקשורת לא-גופנית, כי הגופנית היא הראשית, ואילו המילולית היא המשנית. ובואו נדבר על זה קצת.

אודות התקשורת הגופנית

כל מי שלמד אצלי גישור קיבל ממני מנה גדושה בנושא הזה, כיוון שקריאת התקשורת הגופנית היא אחד הכלים הכי חשובים בהבנת בני אדם (אז תלמידים יקרים שלי – אתם פטורים היום מלקרוא. לכו לים).

ולכל מי שעוד לא בא ללמוד אצלי, הנה התורה כולה על רגל אחת:

התקשורת הגופנית שלנו מוסרת למעלה 90% מכלל המסרים שאנחנו מעבירים לעולם. המילים מעבירות מעט מאד (פחות מ- 10%) ממה שאנחנו באמת מבטאים.

המסרים הגופניים שלנו הרבה יותר משכנעים מהמסרים המילוליים

תדמיינו את עצמכם עומדים בפינת הרחוב וממתינים לחבר שמאחר 40 דקות. כשהוא מגיע, אתם אומרים לו, "איחרת, קורה, לא נורא". בינתיים הגוף שלכם מצוי בתנוחה מובהקת של חוסר סבלנות (רגל אחת שלוחה קדימה, אולי אפילו כף הרגל מתופפת על האספלט, הידיים על המותניים או שלובות על החזה, הגבה מורמת קצת, השפתיים סגורות ואולי פינת שפתיים אחת שמוטה מטה, ויש עוד המון ביטויים גופניים מובהקים לחוסר סבלנות ועצבים).

למה החבר יאמין? למילים שלכם או לתקשורת הגופנית שלכם?

ברור שלתקשורת הגופנית.

למה? כי אנחנו, היצורים החיים, אמונים על קריאת מסרים גופניים עוד הרבה לפני שהייתה לנו שפה. אחרת איך הטווסית היתה יודעת שהטווס רוצה להזדווג איתה?

ואיך תינוק בן יומו היה יודע לזהות שאמא שלו, שמחייכת אליו, אוהבת אותו ורוצה לטפח אותו?

כל המסרים של הגוף והקול קודמים במיליונים רבים מאד של שנים למסרים המילוליים ולכן קיים פער עצום בין רמת האמינות של כל סוג מסרים : מסר גופני – אמין בעינינו פי אלף ממסר מילולי.

המסרים הגופניים הם קריטיים בין בני זוג

אותו הדבר נכון, כמובן, בין בני זוג, רק עוד הרבה יותר.

תחשבו עד כמה אתם רגישים לתנוחת הגוף של בן הזוג שלכם, ומה אתם מרגישים אם באתם לחבק, והוא נרתע, אפילו במילימטר.

כואב? או יה בייבי. כואב רצח.

ותיזכרו בפעם ההיא שבאתם לנשק מישהו על השפתיים, והפרטנר הפוטנציאלי סובב ברגע האחרון את ראשו והגיש לכם לחי. הרגע הזה נתפס – אצל כולנו- בתור אחד הרגעים המשפילים ביותר של החיים!

למה? כי תקשורת גופנית בין אנשים שיש ביניהם קשר גופני (או בין אנשים שלפחות אחד מהם היה רוצה קשר גופני) היא קריטית, ולכן אנחנו קוראים אותה בתשומת לב וברמת רצינות ודיוק של הלייזר הכי משוכלל שהומצא אי פעם.

ומה קורה לכם כשאתם רואים את בן הזוג מחייך את חיוך הגיחוך על משהו שאמרתם? אולי אפילו בין אנשים?

בא לכם לחתוך וורידים. ולרצוח אותו. באותו זמן.

הפנים של כולנו שקרניות גרועות

בתקשורת גופנית, הגוף שלנו, ועוד יותר מכך הפנים שלנו, מתקשים עד מאד לשקר.

למי שראה את סדרת הטלוויזיה המצוינת "שקר לי" והתחבר, זה בדיוק זה! בדיוק! (הסדרה מבוססת על הפסיכולוג האמריקאי מאוניברסיטת קליפורניה, ד"ר פול אקמן, שחקר במשך עשרות שנים מיקרו-הבעות פנים).

כשמישהו אומר לנו משהו, ואנחנו מרגישים חוסר אמון, זה בגלל מסרים הפוכים, נוגדים, שונים שאנחנו מקבלים מהגוף, ובמיוחד מהפנים. כאשר התשדורת העדינדינה ביותר של הפנים שלו אמרה ההיפך – תמיד נאמין לפנים ולא למילים.

ותזכרו טוב-טוב שאותו כלל חל עליכם. קשה מאד להסתיר את האמת, כיוון למרות שאנחנו יכולים לשלוט במילים שיוצאות לנו מהפה, יכולת הקריאה של הבעות הפנים שלנו היא מאד מאד גבוהה.

גם הידיים לא חזקות בשקרים

אנחנו מורגלים במגע של יד מרגע לידתנו. ותינוקות שלא מקבלים את המגע הזה – לא מתפתחים. אנחנו מרגיעים אחד את השני (וגם את הכלב והחתול!) במגע יד ובחיבוק, אנחנו מביעים אהבה בליטוף (ילדים באים לקבל חיבוקים ליטופים מההורים!), אנחנו עוצרים אחרים מלעשות משהו עם היד, ולמעשה – אנחנו מנהלים דו שיח שלם רק עם הידיים, ממש כאילו אנחנו חרשים.

ובזוגיות, הידיים מקבלות משנה חשיבות כיוון שעליהן מוטל התפקיד המרכזי – יחד עם הפנים – של שמירת החיבור הזוגי.

רמת האבחנה שלנו באיכות הנגיעה בנו כל כך גדולה, שאנחנו מסוגלים להבחין בין לחיצת יד "תקנית" ובין לחיצת יד ארוכה מדי, שמרגישה לנו מטרידה, לפעמים אפילו מטרידה מינית.

ואנחנו מסוגלים להבחין שהחבר כבר לא כל כך בעניין, מכך שהליטוף שלו קצר מדי, עם האצבעות במקום עם כל כף היד…

זו המורשת העתיקה שלנו, הרבה לפני שהייתה לנו שפה מילולית, וככל שנדע לזהות את המסרים הגופניים שלנו ולהיות מודעים אליהם, כך נדע להביע את אהבתנו טוב יותר ולתת לבן הזוג שלנו יותר ממה שהוא צריך.

אז הנה שבא לי להגיד לכם על זה היום:

בדקו את שפת הגוף של הזוגיות שלכם

תסגרו קצת את האזניים (תרגיע, ברוך, לא אמרתי שלהקשיב זה לא חשוב, מדובר בתרגיל), ותסתכלו טוב טוב על בת הזוג או בן הזוג שלכם. מה אומר הגוף שלהם? ומה אומרות הפנים? הפעילו רמת עירנות גבוהה: ההבעה תעלה על פניו של בן הזוג מהר, אבל גם מהר מאד תימחק (כי לימדו אותנו שיכולים לראות לנו בפנים, אז אנחנו מוחקים מהר, אבל לא מספיק מהר).

ועכשיו תפתחו את האזניים ותשוו למילים: יש התאמה? אם לא, יש לכם משהו לחשוב עליו.

ותעדו את אותו הדבר בדיוק עם הפנים של עצמכם. העלו מודעות והשיבו לשאלה, אילו פרצופים אני עושה לבן זוגי? למה?

ועכשיו תתחילו להגיד לבן הזוג שאתם אוהבים אותו בשפה שהוא תמיד יבין – שפת הגוף:

1. שבו קצת יותר קרוב. זה אומר לבן או בת הזוג שלכם שנעים לכם קרוב.
2. שמרו על קשר עין. הוא אומר לבן או בת הזוג שלכם שאתם מחוברים.
3. געו. אני אגיד לכם לגעת מיליון פעמים, וזה לא יהיה מספיק. מגע אומר את מה שכל המילים יחד לא אומרות.
4. חייכו. הולכת לכתוב לכם פוסט שלם רק על חיוכים. אין דבר יותר חשוב בעולם מהחיוך. לכל מערכת יחסים שהיא, אפילו עם הזבנית בחנות.
5. כשאתם מתחבקים – חבקו עם הבטן ולא עם הצד. זה אומר שאתם פתוחים לבן הזוג.

וכשאתם מנשקים – עשו זאת לא רק עם השפתיים, עשו זאת עם הלב!

שלכם,

מיכל

נ.ב. חולה על רייף פיינס, אז בגלל זה התמונה שלו…