דינמיקה של קרירות

הי חברים,

פנו אלי מספר קוראים ושאלו מה הם יכולים לעשות עם הנשים שלהם, שלא רוצות חיבוקים, ליטופים, או שום מגע פיזי אחר, ובלי קשר לסקס. הן פשוט לא רוצות שיגעו בהן.

אז היום נעסוק בנושא הזה, נשים שרוצות שיעזבו אותן בשקט.

מחקר גדול שנערך לאחרונה בבריטניה בקרב בני זוג שמצויים במערכות יחסים מתמשכות מצא ששליש מהנשים הבריטית לא רוצות שבני הזוג שלהן יחבקו אותן במיטה לפני השינה. הנשים הללו רוצות שאחרי יום ארוך, יעזבו אותן במנוחה ויתנו להן ללכת לישון. הגברים הבריטיים מתלוננים מרה, ולא מסכימים לסידור הזה. והמדובר באמת בחיבוק לשם החיבוק, לא כהקדמה לסקס.

המחקר הזה הפתיע רבים, כיוון שעד עכשיו היה מקובל לחשוב שנשים במערכות יחסים ממושכות הן אלו שרוצות חיבוקים, שינה בכפיות, ואילו הגברים מתרחקים מכך, ומסתבר שלא כך ! הגברים רוצים זאת לא פחות, ובבריטניה – רבים מהם לא מקבלים.

המחקר העלה עוד ממצאים מפתיעים:

50% מהבריטיות מאפשרות לבן הזוג שלהן חיבוק זריז, ויאללה, לישון. עניין של דקה שתיים. לא ממש התכרבלות, לא כפיות ולא נעליים.

שליש מהנשים נותנות לגברים שלהן חיבוק במיטה רק פעמיים בשבוע או פחות מכך.

שליש מהגברים הבריטיים דווחו שמיעוט החיבוקים לפני השינה מובילים בקביעות למריבות.

ועוד נתון אחר מעניין, הפעם מאמריקה: מכון קינסי למיניות, מגדר והתרבות (מכון המחקר החשוב ביותר בארה"ב לחקר המיניות האנושית), עורך באופן שוטף מחקרים על מה מחזיק מערכות יחסים זוגיות בטווח הארוך, ובשנת 2011 יצא עוד אחד שקבע שהגברים המבוגרים יותר, אלו המצויים במערכות יחסים ארוכות טווח, רוצים מגע פיזי שאינו מיני יותר מנשותיהם.

אני לא מכירה מחקר דומה שנערך בארץ, אבל היו לי מספר לא קטן של לקוחות שדווחו על התופעה הזאת בדיוק.

הסיבות למיעוט החיבוקים

הנשים שהסבירו את ההימנעות שלהן מחיבוקים לפני השינה תלו את הסיבה, כרגיל, בקונטקסט. "היה לי יום קשה בעבודה", "התווכחתי עם בעלי במהלך היום", "אני כל השבוע מתרוצצת", וכאלה סיבות, עליהן כתבתי באריכות בפוסט "שבעת הכללים שיעזרו לך לקבל יותר סקס מבת הזוג שלך". העיקרון השולט: היה לי קשה במשך היום – בין אם בן הזוג שלי אחראי לכך ובין אם לאו – לא יבוא לי בלילה שום דבר חוץ מלישון.

לפי מה שאני שומעת מהלקוחות שלי, המצב לא מאד שונה בארץ, אבל אני לא בטוחה לגבי הסיבות לכך. אני מקבלת את אותן סיבות בדיוק, אך בעיניי התמונה מורכבת יותר.

נדמה לי שיש בנות שפשוט לא מתות על הדבר הזה שנקרא חיבוקים ובכלל מגע פיזי, ומעדיפות אוטונומיה גופנית מוחלטת או כמעט מוחלטת. זה מרגיש להן דביק. והחופש הגופני שלהן חשוב להן במיוחד לפני השינה, כשהן עייפות, מטורטרות מתלאות היום, וגם לא מתכוונות להמשיך לסקס.

אז מי הם החשודים הנוספים בתופעה הזאת, שלפי הבריטים היא רחבת היקף יותר ממה ששיערנו?

והנה באה דעתי הפרטית, שמבוססת על התרשמות מקצועית, על שיחות עם הרבה נשים, ופחות על הספרות המחקרית, שאני רואה בה רק חלק מההסבר.

אז מי הן הנשים הללו ולמה הן לא רוצות שיגעו בהן?

התיאוריה שלי הולכת ככה:

בגיל צעיר, ואחרי שמערכת היחסים מתבססת ונכנסים לשגרת החיים, נוצר המצב המקובל בו נשים רוצות פחות סקס מהגברים שלהן. תקופת החיזור חלפה, מפלס התשוקה ירד, היא רוצה פחות ואילו הוא עדיין רוצה הרבה יותר ממה שהיא מוכנה לתת. ולכן, הנשים מתרגלות להמעיט בחיבוקים, כדי שלא לעמוד במצב שבו הן צריכות להגיד לא לסקס. כתבתי על כך באריכות בפוסט שנקרא "בנים: למקומות, היכון, חיבוק".

ככה חולפות להן השנים, וההרגל המתקבע הוא ההרגל בו יש מיעוט חיבוקים, ובמיוחד מיעוט חיבוקים לפני השינה. נוסיף לכך את העייפות, את העבודה הקשה, את הילדים צעירים, את הדאגות לבניית הקריירה, את המשכנתא, את ההורים המתבגרים, וקבלו זוג שיש לו הרבה שיתוף פעולה, חברות, ו- מיעוט מגע פיזי.

ואז מגיעה תקופת אמצע החיים, הילדים כבר קצת יותר, גדולים וגם הקריירה מרגישה טוב, תודה, ופתאום יש לנו קצת יותר זמן וכוח זה לזו.

הנשים, כהרגלן, שרויות בקונטקסט, ולא צריכות מגע גופני כאשר הראש במקום אחר. ויכול להיות שחלקן באמת לא צריך כל כך הרבה מגע. באמת מתאים להן לחיות עם פחות, רק שבתקופת החיזור לא ראינו את זה, כי הן היו, כמובן, בתקופת חיזור.

במקביל, בשנים הללו, שנות הארבעים, הגברים מתחילים לרצות פחות סקס. מה לעשות, גם להם מפלס ההורמונים, ובמיוחד הטסטוסטרון, יורד. וזה אומר שהצורך שלהם בחיבור אינטימי ובחום ואהבה לא פוחת, אלא רק מקבל אופי שונה. ואצל הגברים, האינטימיות גם היא באה לידי ביטוי בפיזיות, ומכאן הצורך הגובר במגע פיזי שמחליף את הסקס – בחיבוקים, בהתכרבלות במיטה לפני השינה, בנשיקות ובמגע פיזי חם ואוהב.

ואז נוצרת הדינמיקה החדשה: הגברים רוצים יותר חיבוקים ממה שהם מקבלים, והם חיים עם אישה שהתרגלה שלא מבקשים ממנה יותר מדי חיבוקים ולכן היא מתנגדת לשנות את המצב.

זו הדינמיקה לדעתי.

במובנים רבים, הדינמיקה הזו דומה מאד לדינמיקה שהייתה בשנים המוקדמות – הגברים מבקשים משהו פיזי ולא מקבלים מספיק ממה שהם מבקשים.

ואולם, כאן מתגלה עניין נוסף שמכפיל את חומרת הבעיה: רובנו סוברים שנשים אוהבות להתחבק ולהתכרבל, ולכן לנשים שלא רוצות לעשותכן, מוענקת עוד פחות לגיטימציה מנשים שלא רוצות סקס בכמות של בני הזוג שלהן.

היא בטח לא סובלת אותי, כך חושב לעצמו הגבר הדחוי, או שהיא בטוח פריג'ידית. ומאד קל להתכנס לכוון המסקנה השנייה: זו לא אשמתי, זו אשתי. היא קרירה. היא לא אוהבת שיגעו בה.

הוסיפו לכך את הספרות הענפה שמסבירה לנו כל הזמן עד כמה עלינו להתחבק כדי להישאר בריאים בגופנו ובנפשנו, כמו למשל, את מה שלימדה אותנו וירג'יניה סאטיר, אחת מהמטפלות הזוגיות החשובות ביותר בארה"ב מאז ומעולם ומחלוצות הטיפול הזוגי (היא נפטרה בשנת 1988: אנו זקוקים לארבעה חיבוקים ביום כדי לשרוד, שמונה חיבוקים לתחזוקה, ושנים-עשר חיבוקים כדי לצמוח..

שוב הבנות יצאו לא בסדר

והנה התוצאה של הדינמיקה שהתפתחה:

שוב הנשים חטפו האשמה כבדה לפרצוף, שוב הן לא בסדר. קודם הן לא נתנו מספיק סקס, ועכשיו הן אפילו לא נותנות מספיק חיבוקים. הן קרירות.

וזה לא נכון. ההאשמה הזו אינה במקומה.

וכאן אני מבקשת מכם, בנים, לקום ולקחת אחריות, ביחד עם בנות הזוג שלכם:

יצרנו בעיה ביחד – נפתור אותה ביחד

כפי שהראיתי עד כה, ההרגל שנוצר במהלך השנים, לפיו יש ביניכם מיעוט חיבוקים, הינו הרגל ששניכם יצרתם במשותף. חייתם יחד זה עם זו, ועם ההרגל הזה, במשך הרבה שנים. יש מצב שיותר מעשור.

על שניכם עברו שנים קשות ושניכם תרמתם המון למשפחה. הקמתם מפעל מפואר, השקעתם את הנשמה בגידול הילדים, בניתם ההון המשותף, בניתם עתיד.

ברם אולם, השנים הללו גבו מחירים, משניכם ומן הזוגיות שלכם. אחד מן המחירים הללו הוא ההרגל של חיים זה לצד זו שבו מועט המגע הפיזי.

אז אף אחד לא אשם, זה פשוט נוצר ככה, כי זה ירד מסולם העדיפות שלנו, היינו עסוקים בדברים אחרים שהיו לנו חשובים יותר באותה העת. ועכשיו, כשהעניין הזה חוזר לקדמת הבמה, נטפל בו.

ונזכיר לכל מי ששכח: אחרי שהתרגלת למשהו במשך הרבה שנים- מאד קשה לשנות את ההרגל. ומי שהתרגל ללכת לישון לבד, לא פשוט לו להירדם מחובק!

אז קבלו את המצב כפי שהוא, קיים עוד תוצר (והפעם, פחות מוצלח), של כל מה שעבדתם עליו במשך כל כך הרבה שנים; משהו שמצריך עכשיו עבודה ושינוי.

ואחרי שהסכמנו לקחת אחריות – מה עושים?

ועכשיו הציפו את הנושא ושוחחו עליו. דברו על הצרכים, על הקשיים, על המוכנות לעשות שינוי, ועל גבולות השינוי האפשרי מבחינת כל אחד מכם. וקבעו תאריך נוסף לשיחה, אחרי שיעבור זמן ותנסו לערוף שינוי כלשהו – ואפילו קטן – בהרגלים היומיים שלכם.

למי שמצליח – הכי טוב להגיע להסכמות קטנות שמקדמות אתכם במעט קדימה. וכל פעם שאפשר או צריך, פותחים שוב את השיחה ומתקנים עוד קצת. כי הרגלים אפשר לשנות.

והנה דוגמא למשהו שאפשר לעשות: החליטו להוסיף ביניכם חיבוקים, אבל לא במיטה. כי חם מדי וכי הרגל נרדמת כששוכבים על הצד וכי הוא זז כל הזמן. אז הוסיפו את החיבוקים על הספה לפני הטלוויזיה. כי אתם צריכים להתרגל מחדש להיות במגע פיזי רציף.

ואחרי שתתרגלו לנוכחותו של החיבוק בחייכם, דברו על תוספת חיבוק קטן במיטה, נגיד שתי דקות. לא יותר.

ואחר כך שוחחו על כך שזה מה יש, ובעתיד הקרוב ננסה עוד קצת. והבטיחו לעצמכם שלא תורידו את הנושא מסדר היום עד שלא תגיעו לסטטוס קוו שעובד עבור שניכם.

ואני מזכירה לכם, שגם "לא" היא תשובה לגיטימית, אבל מי שאומר לא, צריך להציע משהו אחר במקום.

והכי חשוב: אל תטאטאו את הבעיה מתחת לשטיח. מגע פיזי הוא עניין מאד מאד רציני ואני לא רוצה שתתרחקו זה מזו בגלל פער שניתן לסגירה או לפחות לצמצום משמעותי.

וכמה מילים לסיכום

חשבו על זה כך: במהלך כל השנים שעבדנו לבנות את המשפחה, פתחנו בינינו גם כמה פערים, ועכשיו אנחנו בוחרים להתחיל לסגור אותם, והכל באחריות משותפת, ומתוך כוונה לשפר את חיינו כל הזמן.

מסכימים?

שלכם,

מיכל

2 תגובות עד כה.

  1. מכורה למגע הגיב:

    מיכל, את צודקת! כל כך הרבה שנים שהמגע הכי קטן התפרש כהזמנה לסקס (בנים, זה מעיקקקק!! וזה כ"כ מרחיק אותנו מכם!) גרמו לחשוב פעמיים לפני כל חיבוק, או לשמור שהחיבוק יהיה מספיק קריר שלא ישדר שום "סקסיות". כל כך חבל!

אפשר בהחלט להשאיר לי תגובה בלי שם ואימייל!
ואחרי שהגבתם (תודה!) אנא חכו יממה וכנסו שוב. אני תמיד עונה!
ניתן גם לשלוח לי מייל בפרטי - michal.mycoach@gmail.com - אני תמיד עונה!