הי חברים,
ענת (שמות בדויים, אלא מה) כבר בבית עשרים שנה, מגדלת את הילדים. בעלה איתי הוא איש עסקים מצליח שמסתובב בעולם, ומנהל חברה גדולה ומצליחה. ענת מעולם לא למדה מקצוע ואין לה יכולת להתפרנס באופן עצמאי. ענת איבדה את עצמה בתוך הזוגיות. היא כבר מזמן לא ענת; היא אשתו של איתי.
לאיתי היה מאד נוח עם הסידור הזה והוא שיתף עימו פעולה. הוא בא הביתה כל יום לבית מצוחצח, ילדים רגועים, וריחות של תבשילים. איתי מעולם לא היה צריך לקום בלילה, לתלות כביסה או לעזור בהכנת שיעורים בתנ"ך. איתי התרגל לתרום את משכורתו, והוא באמת עבד קשה ולקח אחריות רבה מאד בעבודה, אבל מעבר לנשיאה בעול הכלכלי, הוא כמעט ולא היה מעורב בענייני הבית.
אם היינו עדיין בשנות החמישים של המאה הקודמת, הייתם אומרים, אידיליה.
אממה, מכירים את הביטוי "אליה וקוץ בה"? אז כזה. שניהם היו ממורמרים, מסוכסכים בנפשם, מלאים תסכול ושיממון.
ואז, אחרי עשרים שנה, איתי הודיע שהוא רוצה גט. והתעקש על כך.
ענת ואני שוחחנו רבות על כך שהיא לא ממומשת, משועממת, עבד של הבית והילדים, לא מעניינת את אף אחד, אישה קטנה וחסרת משמעות, לא אישה. משרתת. החיים שלה היו ריקים.
"הייתי כל כך עליזה ותוססת כשהייתי צעירה," היא אמרה לי מבעד לדמעות. "אם היית רואה את התמונות שלי מאז, לא היית מזהה אותי. איזו שאפה, סקסית, מלאת מיץ! ותראי אותי היום. אף אחד לא רוצה אותי. בטח לא בעלי. וגם אני לא".
הביטול העצמי של ענת, בהסכמתו ובעידודו של איתי, גרמו לה ללכת לאיבוד. ענת נעלמה. אותה אישה שהייתה עליזה ותוססת ומלאת חיים בצעירותה, כבתה. היא הפכה לאדם מפוחד, תלוי לחלוטין באדם אחר שכבר לא רצה אותה, ואיבדה את היכולת לראות את מי שהיא באמת.
איתי ואני שוחחנו רבות על כך שהוא התפתח, התקדם, החל לנהל עסקים חובקי עולם, ואילו אשתו קטנה, תמיד חיכתה לו בבית, תמיד במצב רוח רע.
"אין לי דקה לעצמי," הוא סיפר לי בכעס. "או שאני באטרף בעבודה, או שאני בבית עם כל הילדים והאישה העצבנית והמתלוננת."
כל מה שהוא מרגיש זה שהוא רוצה לברוח!
ענת נבהלה עד עמקי נשמתה; איך תחיה עכשיו, בלי איתי? בלי הגבר שמגדיר את ההצלחה היחידה שלה בחיים? ומאיפה תתפרנס? הרי היא כלום. אפס. הדבר היחיד שיש לה זו המשפחה, והנה, אחרי שהיא הקריבה את מיטב שנותיה ועשתה רק דבר אחד, ואחרי שסמכה על איתי שהוא זה שייקח אותה עד הפנסיה והלאה, הוא בא ומפרק לה את המשפחה. היא הימרה על הסל הלא-נכון, זה שנושא את כל הביצים שלה!
ענת הרגישה כל כך חסרת אונים, עד שהיא שכנעה את עצמה שהיא עדיין אוהבת את איתי, כשבעצם מדובר היה בתלות. בחרדה עמוקה מפני החיים שאחרי הנישואים שכל כך הגדירו אותה. ובבלבול עצום לגבי מי שהיא.
ענת הרגישה תלויה בבעלה להגדרה העצמית שלה, ולכן להישרדות שלה.
איתי רצה אישה. הוא רצה להרגיש גבר.
"אני מרגיש אליה כמו אל אחותי," הוא אמר לי. "אני אוהב את ענת מאד ותמיד אוהב אותה, אבל בתור חברה היא לא מרגשת אתי, לא מחרמנת אותי, לא בא לי לעשות איתה סקס. אני רוצה אישה, לא אימא וחברה. לא יכול לחיות ככה יותר, בלי לקבל את מה שאני צריך."
ענת ואיתי יצרו יחד שיממון. שניהם בנו בית ובו אדון ונותנת שירותים.
נותנת השירותים הזניחה את עצמה, את חייה, את שאיפותיה, את אהבותיה כמעט כולם, ונותרה "נותנת השירותים". וככזו, היא הפסיקה להאמין בעצמה והפכה לאישה אומללה ותלותית.
האדון קיבל את השירותים כמובנים מאליהם, הפסיק להעריך את כל המאמצים של ענת, ולא ראה את חלקו הענקי ביצירת הקשר ההרסני הזה. הוא רק הרגיש שהוא נחנק. והוא הרגיש ממורמר ואומלל. החוט הזוגי הפך עבורו לפקעת סבוכה וחונקת, פלונטר אחד נוראי שכל מה שהוא רצה זה לחתוך ולברוח.
הזוגיות שלהם התפוגגה כמו אדים של בנזין. משהו שלא היה טוב מעולם ועכשיו כבר רק רוצים לגמור לתדלק ולעוף כבר מהתחנה.
איך שני אנשים טובים הגיעו למקום כל כך עצוב
האמת, קל ליפול לתוך המלכודת הזו; לרבים מאיתנו יכולים זה יכול לקרות.
אצל ענת זה התחיל מהצורך העמוק לרצות את בעלה איתי. היא התחתנה איתו כדי להגשים את החלום המרכזי שלה, מאז היתה בת שבע: "המשפחה המושלמת". ענת כל כך פחדה שהיא לא תהיה מספיק טובה כדי לרצות את איתי עד שזה יסכים להקים עימה משפחה, עד שהיא עשתה כל מה הוא רצה, ולאט לאט הפכה לעבד נרצע, כזה שאוטם את עצמו לכל רצונותיו וצרכיו האישיים, ורק עסוק בלתת לאדונו את כל רצונו. בתוך את המשפחה המושלמת שהיא הקימה, לתפארת העם והמדינה.
אצל איתי זה הגיע מהנוחות. הוא גלש אל תוך מצב שהיה מאד מאד נוח פיזית, ומאד קשה רגשית. כל יום הוא הגיע מאוחר לבית מתוקתק, ילדים שמתפתחים יפה, והוא לא צריך לדאוג לכלום ולא לעשות כלום. איזה אינטרס היה לו לדחוף את אשתו האומללה לצאת ולפתח את עצמה? בסופי השבוע הוא הרגיש את העצבות והתסכול והתלות של ענת, אז הוא עצם עיניים, כי לא היה לו כוח להתעסק עם זה, וממילא, מחר בבוקר הוא יחזור לעבודה…
גם הנסיבות האובייקטיביות לא עבדו לטובת בני הזוג הללו: החיים האינטנסיביים, הקריירה הלוחצת, המטלות הרבות, השגרה הלא-מרגשת, הצורך בשעות רבות כל כך לגדל את הילדים, הרצון להיות הורים טובים, רגשי האשמה אם לא תהיינה מספיק שעות עם הילדים, המשפחה המורחבת שרוצה נוכחות, התפיסה החברתית הרווחת שהצלחה בחיים נמדדת בבית צמוד הקרקע, בג'יפ, ובחופשות הסקי השנתיות, הלחץ החברתי לגדל יותר מילד אחד או שניים, כל אלה הם רק חלק מהלחצים שהופעלו על ענת ואיתי ומופעלים על כולנו, ויכולים בקלות לדרדר אותנו למצב של ענת ואיתי.
שני אנשים טובים וחכמים שנפלו הישר אל זרועותיה של מפלצת התלות. אחד מבני הזוג (בדרך כלל הבעל) יצא אל העולם הגדול כדי לעבוד מיליון שעות כדי להביא פרנסה ואילו השני (בדרך כלל האישה), נשאר בבית כדי לגדל את הילדים. אחד התפתח ובנה לעצמו עולם שלם, והשני נשאר מאחור, תלוי לחלוטין, כלכלית ורגשית, בראשון.
והחיים עם תלות גורמים לתסכול, מרירות, שיממון ולבסוף מרחק.
נכון, יש זוגות שעובד להם טוב הסידור הזה, של אישה שלא עובדת מחוץ לבית, והאישה רואה סיפוק רב בגידול הילדים. אבל מה יקרה כשהיא תגיע לזמן שבו ילדיה יעזבו את הבית? מה היא תעשה עם כל השנים הריקות שנשארו לה? ממה תשאב סיפוק?
ונכון, יש המון מקרים בהם שני בני הזוג עובדים ושני בני הזוג מתפתחים ויוצאים אל העולם הגדול. גם שם יכולה להיווצר תלות, שתהיה רגשית לא כלכלית, ויהין לה תוצרים רעים ומסוכנים. ולטובת אנשים עם זוגיות כזו, הבאתי מקרה קיצון, שבעזרתו אוכל לספר לכם את הסיפור על התלות במקומות הכי רעים שלה. כי כולנו צריכים להיזהר ממנה.
למה ענת ואיתי החזיקו מעמד כל כך הרבה שנים?
ראשית, בגלל הילדים. כידוע, דבק-ילדים הזה הוא אחד החזקים בעולם, והוא מסוגל להחזיק שני אנשים שרע להם יחד במשך שנים רבות.
שנית, וכאן העניין החשוב, הזוגיות של ענת ואיתי תעתעה בהם. למה? כי היו לה גם הרבה תוצרים טובים שהסוו את מה שרע, ושכנעו אותם לא להסתכל על מה שקורה באמת. ענת ואיתי חיו בשותפות טובה במובן המשפחתי. באמת היה להם נחמד בחיק המשפחה המוצלחת שלהם. מבחוץ הם נראו כמו משפחה מושלמת (לא שיש דבר כזה, בינינו), הילדים נראו כמו ערוגת פרחים משגשגת, לכאורה – הצלחה מסחררת. מה שהיה זו חברה בע"מ מאד מוצלחת לגידול ילדים. ממש להנפיק ולמכור מניות לציבור.
לכן הפיתוי לעצום את העיניים, עבור שניהם, היה מאד גדול. והם עצמו את העיניים במשך עשרים שנה או כמעט, והתדרדרו במורד המדרון החלקלק של התלות והתסכול ובסופו של דבר, הריחוק.
אז מה עושים
חיבור בין שניים צריך להיות כמו פדרציה, כמו ארצות הברית, ולא מדינה, כמו ישראל. לכל אחד יש אוטונומיה עם חוקים משלו, עיסוקים משלו, תרבות משלו, לא הכל שקוף ונגיש לצד השני. ומצד שני, יש שיתוף פעולה הדוק בנושאים מוגדרים ומסוימים.
בעיקרון, חייבים לשמור מרחק מסוים. כדי למנוע מהחיבור להשמיד את כל מה שהוא "אני". היעלמות של ה"אני" בתוך ה"אנחנו" יגרום לתלות גדולה, שתגרום לסבל גדול ולהתרחקות גדולה, שיביאו בסופו של דבר לנישואים אומללים או לפירוק הזוגיות.
ולכן, ראש וראשית, אנחנו חייבים להקשיב לצרכים של עצמנו ולפעול לטובת ההגשמה העצמית שלנו. לב ליבו של העניין הוא לחפש לעצמנו עיסוק בעל משמעות עבורנו. למצוא לעצמנו מטרה ומיקוד ועשייה מחוץ לזוגיות, מחוץ למשפחה, משהו שהוא כולו "אני".
אני מאמינה שכולנו נולדנו עם הצורך במציאת משמעות אישית. וזה מחוץ לזוגיות – ובנוסף עליה.
בעניין הזה של עשייה האישית, כל אחד לעצמו. נכון, ברי המזל שבינינו יקבלו המון תמיכה מבני הזוג שלהם במאמציהם להגשים את עצמם, אבל חובה עלינו לזכור שבסופו של יום, בן הזוג שלנו לא אחראי להתפתחות ולהגשמה האישית שלנו. הוא לא שם כדי להגדיר לנו את העצמאות שלנו. זו הרי סתירה פנימית!
רק אנחנו יכולים להגדיר, ליצור ולפתח את העצמאות שלנו, ונעשה זאת באמצעות מציאת המשמעות של חיינו.
היום, תשמחו לשמוע, ענת מתחילה להקשיב לקולות היצירתיים שבה והיא יוצרת ומוכרת חפצי אמנות מקסימים ושובי לב, אמנות שמראה לעולם איזו אישה תוססת ומקסימה התחבאה לה, כל השנים הללו, בין הסירים והחיתולים והביטול העצמי.
שנית, אסור לנו לזנוח את החברים.
פעם, כשחיינו בשבט, קיבלנו את כל מה שאנחנו צריכים משבט שלם. חברות – מהחברים. סקס – מבני הזוג (שהתחלפו אחת לכמה שנים), גידול ילדים – מכל בני השבט. פרנסה – מכל בני השבט. עצה טובה – מזקני השבט. תמיכה רגשית – מהמרפא השבטי. שמחה וחגיגה – מכל בני השבט.
אחר כך, במשך אלפי שנים, חיינו בקהילה. כבר לא בטבע, אלא בעיר קטנה או ביישוב חקלאי, אבל שמרנו על חיים בחברה רב-דורית, שזה מספיק דומה לשבט. עד היום יש קהילות שחיות כך, בחמולות, והרווח כולו שלהם.
והיום, בצער רב וביגון קודר, איבדנו את השבט, את הקהילה, את החמולה. נותרנו לבד. עם בן זוג אחד, עם קצת תמיכה מהמשפחה המורחבת שחיה לה פה, או שם, או מעבר לים, ועם ציפייה שכל הצרכים שלנו יתמלאו. אה, כן, ועם תוחלת חיים כפולה.
היום בן הזוג שלי צריך לספק לי – ואני לו – את הכל.
וואו, כמה שזה לא עובד!
בן הזוג שלי צריך להיות השעשועים שלי, השותף שלי, המפרנס שלי, הפרטנר שלי לסקס ולהתרגשות, השותף היחיד שלי לגידול הילדים, היועץ שלי, הכל!
את כל האינטרסים שלי השקעתי בו, בבנאדם אחד, שאין מצב שהוא יצליח למלא את עשרות התפקידים שהטלתי עליו למלא. הוא פשוט לא יכול, וזה פשוט הזוי לבקש ממנו, לתת לי את כל מה שאני צריכה לקבל משבט שלם! כל הביצים בסל אחד? שוב צריך להגיד שזו השקעה רעה?
אז נכון, אנחנו לא אמורים לחפש חלקים מסוימים מהצרכים שלנו במקומות אחרים (סקס, למשל), אבל תמיכה רגשית, חברות, עצה טובה והקשבה – בשביל זה יש חברים, ובחברה שלנו זה יחסית לגיטימי לבקש זאת מהם.
אז לא לוותר! זה המעט מהשבט שעוד נותר לנו..
שלישית, חובה עלינו לשמר מקצת מהמסתורית והמרחק בינינו כדי להשאיר לעצמנו קצת התרגשות בסקס.
חיבור הדוק מדי, היכרות אינטימית מדי, ידע רב מדי, כל האינטימיות הזו קצת הורסת את הסקס. השונות, המסתוריות, עצם הידיעה שיש דברים שנעלמים מעינינו ושבן הזוג עשוי להפתיע אותנו, מוסיפים ריגוש. על כך קראו בפוסטים שכבר כתבתי לכם.
לסיכום חברים
תלות חונקת.
בריחה מהגדרה עצמית והגשמה עצמית יבואו עלינו לכלותנו במוקדם או במאוחר. הסתגרות בבית למשך הרבה שנים יוצרת מירמור ותסכול ושיממון, ובסוף ריחוק והרס.
שמרו על עצמאותכם!
וכרגיל, אתם מוזמנים לשאול שאלות, להגיב, להעביר לחברים, ולקחת את העניין לשיחת הסלון ביום ששי!
שלכם,
מיכל
מאמר מאוד מעניין אבל כל הרעיון בזוגיות ועוד בכזאת שמובילה לנישואים זה לשים את הצרכים שלך בצד למען גידול ילדים אז איפה עובר הקו שפה אתה צריך להשקיע בילדים ומתי אתה צריך להשקיע בעצמך ?