"הוא חייב להבין את הנקודה", היא אומרת לי, ואני מסתכלת עליה בפליאה.

"למה הוא חייב?" אני שואלת, והיא עונה,

"פשוט, כי אני צודקת."

"את בטוחה שהוא לא מבין?" אני מקשה. אין לי ספק שהבחור מבין אך לא מסכים.

ואחרי מחשבה, היא עונה, "באמת אולי הוא מבין." והיא מתכנסת פנימה אל תוך עצמה, "עובדה, שהוא כבר עשה מה שאני רוצה, אבל אחר כך הוא שוב הפסיק."

באמת היה מדובר במשהו פשוט לכאורה, שהוא יחזיר טלפון, או לפחות יסמס, בתוך זמן קצר מהצלצול שלה אליו. משהו פשוט, שלא גוזל יותר מחמש דקות.

צדקתי, היה ברור שהוא מבין. הוא פשוט לא הסכים להכנס לתוך מערכת של מחוייבות בתוך יום העבודה שלו, שבו הוא חייב להפסיק לעשות את מה שהוא עושה, ולהתקשר לבת הזוג שלו, לא כשבא לו באמת, אלא כשלה בא. ולכך הוא כנראה לא היה מוכן.

הבחורה שישבה אצלי בכורסא היתה מקסימה ולבבית וטובה וחמודה להפליא. והיא באמת ובתמים לא הבינה מה כל כך מסובך בלהרים טלפון לשתי דקות, גם בתוך היום הכי עמוס. מה הגיב דיל?

והבחור, כנראה, וכאן אני עסקתי בניחושים, אבל מבוססי ניסיון עתיר חיים, לא הסכים לתת לה לנהל אותו. החופש שלו היה מספיק חשוב לו, שהוא סירב לשתף פעולה עם הדרישה שלה, וכך הגיע לעימותים לא פשוטים איתה, ולהאשמות שלא אכפת לו ממנה.

היה לי תפקיד חשוב כאן:  להסביר לבחורה החמודה הזאת שהיא לא חיה בעולם של צדק מוחלט, ושהצדק לא נולד כתאום סיאם שלה. שלכל אחד יש את הצדק שלו, שזו מילה אחרת למה שכל אחד צריך.

היה צורך מיידי לפתוח את התמונה הזאת של "אני צריכה ולפיכך זה צודק", ולהראות לה עולם קצת יותר רחב; עולם שבו לכל אדם יש את הצדק המוחלט שלו, או, במילים אחרות, לכל אחד יש צרכים ורצונות משלו, ולפעמים הם מתנגשים.

הצדק הוא מצרך נפוץ מאד

הבחורה הזו ישבה אצלי הרבה פעמים, בגרסאות שונות.

המון זוגות צעירים מגיעים אל הזוגיות שלהם בתחושה שכל אחד אוחז בצדק ואם רק בן הזוג ישכיל לראות את זה, הוא מייד יתאפס על עצמו, יתקן את דרכיו הקלוקלות, וההרמוניה תשוב לשרור.

ומה קורה כשבן הזוג לא מסכים? (ובגרסה של המתעקש: הוא לא מבין. כי אם הוא היה מבין, הוא היה מסכים.)

אוהו. מריבות איומות, והכול, בשם הצדק כמובן. כי מה יותר לוהט מזעם קדוש על צדק שהופר?

 

ועכשיו, דוגמאות:

והנה דוגמאות של "עקרונות צודקים" שבני זוג מנסים להכתיב זה לזו, שלמעשה הם צרכים בתחפושת:

–          שנינו צריכים לתרום במידה שווה לבית (אני צריכה יותר עזרה ממך כי קשה לי וגם גדלתי בבית פמיניסטי).

–          בן הזוג שלי חייב להקשיב לי כי ככה זה בזוגיות טובה (יש לי צורך ליותר הקשבה ממה שאני מקבלת).

–          כשהכול בסדר בת הזוג רוצה לעשות סקס באותה תדירות כמו בן הזוג, כפי שהיה בהתחלה (פתאום את צריכה פחות סקס ממה שאני צריך, ואני מתוסכל ומודאג).

–          תפקיד האישה לתת לבעלה את התחושה שהוא מוצלח כדי שיוכל לצאת לעולם ולפרנס (תחושת הערך העצמי שלי נזקקת לתמיכה ואני לא יודע איך לבקש ממנה עזרה בלי להישמע רכרוכי).

מר וגברת מינוס – הפנקסאים:

אז מה קורה במבוי הסתום שבא אחרי המריבות על הפרת הצדק המוחלט?

באה ההתחשבנות.

וככה מתחילות ההתחשבנויות:

–          אם הוא רק היה מקשיב לי כשבסך הכל ביקשתי הקשבה, לא הייתי עצבנית עליו והיה בא לי לשכב איתו בלילה ואז לא היינו נכנסים בכלל למריבה ההיא, שאחריה לא דיברנו יומיים… הכל בגללו…

–          ואם היא הייתה תומכת בי כפי שאישה טובה צריכה לעשות, הייתי בא הביתה יותר בשמחה והייתי עוזר לה יותר והיא לא היתה מתלוננת כל הזמן… הכל בגללה…

 מכירים?

בני הזוג הללו פותחים פנקס שמן, שהולך וצובר דפים רבים, ובו התחשבנויות של כל מה שהוא לא עשה בשבילי / כל מה שהיא לא עשתה בשבילי, והפנקס הזה הולך ופותח והולך ומרעיל את מערכת היחסים שלנו. כל ציפייה שלא התממשה – טראח! עוד דף לפנקס. והפנקס הכבד הזה, מכביד עלינו כל כך שבשלב מסויים אנחנו כבר לא יכולים להמשיך ללכת יחד…

 אז הנה החדשות:

בן הזוג שלי לא חייב להבין שום דבר, לא חייב להסכים לשום דבר ובכלל – הוא לא חייב לי שום דבר!

 

אז מה אפשר לעשות, לכל הרוחות, כשמדובר בתחושת צדק מוחלט שהופר?

נורא פשוט. לשחרר את האחיזה בצדק המוחלט. הוא לא חייב להבין. ולשחרר את הציפייה שהוא יתנהג בדיוק כפי שאני רוצה.

תהיה על זה הדרכה בפרק ההדרכות, ומי שנרשם לרשימת התפוצה שלי – יקבל היישר למייל שלו!

לא להיבהל – אני לא משחררת את כל האחיזות –

אז נכון, באמת יש דברים שעליהם יש צורך להגיע לשיתוף פעולה ולהסכמות, דברים חשובים כמו כבוד בסיסי, ואחריות משותפת ומה אנחנו עושים יחד ומה בנפרד, ועוד כל מיני, אבל ברגע זה ממש בואו נבין דבר אחד חשוב:

במערכת היחסים הזוגית שלנו יהיו דברים עליהם לעולם לא נסכים!

וזה בסדר!

אז מעכשיו אנחנו מחליטים לקבל את בן הזוג כמו שהוא. כן, אני יודעת שיהיו דברים שעליהם לא נסכים ולמרות זאת אני אמשיך לאהוב אותך כמו שאתה, כי אני בחרתי בך ואני מזכירה לעצמי שכל החלקים שלך הם אתה.

למעשה, הסיבה האמיתית שבחרתי בבן הזוג שלי היא כדי שהוא ישלים אותי בדיוק בתכונות שחסרות לי ושהייתי רוצה שיהיו לי, אבל זה נושא לשיחה אחרת.

 ואנחנו גם יודעים, שאם נמשיך לאחוז בצדק שלנו, בהתחשבנות שלנו, נמשיך להכביד על הזוגיות שלנו ולקלקל אותה, כל יום עוד קצת. אז אנחנו מוותרים על ההתעקשות ועל הצדק ופועלים רק על פי עיקרון אחד – מה שעובד. מה שאפקטיבי.

אז מה אפקטיבי? עיקרון ההדדיות:

כאשר "חייב" מביא לתוצאה ההפוכה ממה שרצינו (כשאומרים למישהו אתה חייב, הוא מייד לא מסכים ולא רוצה), אנחנו מפעילים את עיקרון ההדדיות:

אני מתייחסת אל עצמי בלבד, ואל מה שאני רוצה לתת לבן הזוג שלי ולמערכת היחסים שלי (ולכן לעצמי). אני רוצה הקשבה – אני נותנת לו תמיכה והערכה. הוא כל כך יהיה מבסוט שתהיה לו יכולת מוגברת להקשיב כשאבוא אליו ואבקש הקשבה.

אני רוצה יותר סקס – אני נותן לה הרבה הקשבה ואמפתיה כי אני יודע שזה מחזק אותה, מחמם אותה, ועושה שהיא יותר תתפעל מכמה שאני גבר גבר (אצלה גבר זה מי שמחבק ואמפתי ולא נותן עצות כל הזמן, את זה למדתי בדרך הקשה…).

 שימו לב – להעניק לבן הזוג היא הדרך הכי טובה לקבל בחזרה!

שזה סוג הפוך של פנקסאות, בעצם, נכון? אז בואו נפעיל את הפנקסאות הבונה במקום הפנקסאות המחריבה.

המסקנה: האגואיסטים הכי גדולים מעניקים הכי הרבה

והנה המסקנה הכי מפתיעה מכל הסיפור הזה של ההתחשבנות: הכי טוב זה להעניק כמה שאנחנו יכולים, כי זה הכי אפקטיבי ומביא את התוצאות הכי טובות עבורי!

להעניק בלי להתחשבן זה מעשה אגואיסטי ממדרגה ראשונה!

ולפני סיום, בואו נברר רגע נקודה קטנה וכואבת:

האם בן הזוג שלנו חייב לנו כי אנחנו אוהבים אותו? או כי הוא אוהב אותנו?

אתם יודעים את התשובה: אף אחד לא באמת חייב שום דבר לאף אחד אחר. זו האמת של העולם.

ורק דבר אחד באמת מביא לנו שיתוף פעולה, הקשבה, תמיכה, סקס, ופרגון מבן הזוג: שהוא יקבל מאיתנו את כל הדברים הללו ממש.

להתראות לכם חברים יקרים,

ותנו הרבה!