הי חברים,

כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, נפגע בעבר ממישהו/מישהי עימו היה במערכת יחסים קרובה. לחלקנו היה זה הורה שפגע בנו (ואלה נפגעו הכי קשה), לחלקנו היו חבר או חברה שפגעו, וחלק אחר נפגע מבני זוג קודמים. כולנו היינו שם.

וה- "שם" הזה, הוא המקום שבו נפתחנו למישהו, שמנו את עצמנו במקום פגיע, ואז ניצלו את הפתיחות והפגיעות שלנו, והכאיבו לנו מאד. או שהשפילו אותנו, או שנטשו אותנו, או שניצלו את החולשות שגילינו, או שנתנו לנו להרגיש לא שווים.

והכאב היה עצום.

חלקנו כואבים אותו עד היום. גם כשאנחנו במערכת יחסים אחרת ופתוחים למישהו אחר (במידה כלשהי), ויודעים שמערכת היחסים שלנו היום היא לא מערכת היחסים ההיא.

ועדיין, כואב לנו. הזמן איחה את הפצע אבל הצלקת מושכת, וכל האזור רגיש נורא.

ואנחנו מפחדים ששוב יכאיבו לנו. ינטשו אותנו, ישפילו אותנו, ינצלו אותנו, יגרמו לנו להרגיש לא שווים.

כולנו, ללא יוצא מן הכלל, ניצולים של מערכות יחסים קודמות.

אז עכשיו בואו נדבר על הפחד מאינטימיות

זה שם פרספקטיבה על העניין, נכון?

מי שנפגע (והשאלה היא רק כמה), מכיל בקרבו פחד להתקדם לקראת האינטימיות חדשה.

כי הוא כבר יודע שההיחשפות מכילה בקרבה סיכונים לא פשוטים בכלל.

הפחד הזה קיים גם במערכות יחסים מבוססות

ולא, לא מדובר רק בתחילתה של מערכת היחסים, הפחד הזה מאינטימיות לא חולף אחרי שעה וחצי או חודשיים וחצי, כשאנחנו מרגישים ביטחון מסויים במערכת היחסים.

אצל כולנו נשארים גדרות וקירות וגבולות ומסכים ומנעולים. וכל אחד מאיתנו יודע אם הגדר שלו נמוכה וצבועה לבן, או שהיא כמו החומה הסינית. ואם המנעול שלו הוא מנעול אופניים או כספת של הבנק המרכזי.

כלומר, כמה ממי שאנחנו באמת, מצוי מאחורי סורג ובריח.

אם חלק נכבד מאיתנו מצוי שם, באזור הסגור, אנחנו לא מגיעים לאינטימיות.

אז שאלו את עצמכם, על מה אני אף פעם לא מדבר/ת עם בן/בת הזוג שלי?

באילו חולשות אנחנו אף פעם לא מודים?

עד כמה אנחנו מכחישים את הפחדים?

אז עכשיו אפתיע אתכם בהגדרה שלי למה זו אינטימיות

האינטימיות מתחילה לצמוח בדיוק במקום שבו אנחנו מרגישים שאנחנו לא צריכים "למכור את עצמנו".

ולכן האינטימיות מתחילה רק במערכת יחסים מבוססת, שבה יש מידה מספיק גדולה של ביטחון בקשר, עד שמתחילים לדבר על התכונות שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו. ומתחילים ולהראות את הצדדים והתכונות הפחות סימפטיים שלנו, כמו הקטנוניות, החולשה, הנקמנות, העצלות, והכי מפחיד – את הפחד.

מעטים מבינינו פותחים את סגור ליבם בשלבים מוקדמים ומספרים על הצדדים הללו, וכאשר אלה גברים, הם בדרך כלל זוכים להערכה מהנשים שאיתם. למה? כי הנשים רואות בהיפתחות הזאת את האמת – צעד לכיוון האינטימיות.

כשנשים עושות זאת, פעמים רבות הן גורמות לגברים להרגיש חזקים ומגנים, וגם הם מרוצים.

אז למה אנחנו לא עושים את זה יותר? וזה כבר נושא לפוסט ארוך ומורכב, אז נשים לעכשיו בצד, נחזור לשם בהמשך.

נכון לעכשיו נחזור רגע להגדרה של אינטימיות:

אינטימיות היא לא הקוצי-מוצי שמתרחש בינינו בהתלחשויות של חודשי ההיכרות הראשונים. כי שם אנחנו אכן מספרים דברים אישיים על עצמנו, אממה, כולם טובים. כולם מציגים אותנו באור חיובי. זו תעמולה שמטרתה – תבחר בי!

אינטימיות היא המקום שבו אנחנו מתגברים על הפחד מנטישה והשפלה ומראים את הצדדים המחורבנים והמגעילים שלנו.

ואם אנחנו פוחדים מכדי לדבר על האיכס?

והנה המכשול האמיתי: אם חווינו חוויות קשות בעבר ו/או שפשוט אין לנו אומץ לב מספיק כדי להתגבר על הפחד ולחשוף את הצדדים הלא יפים של האישיות שלנו, אנחנו לא מגיעים לשלב האינטימיות. אין אינטימיות, לא באמת.

ואז יש בינינו קירות, גדרות, מסכים, מנעולים, ששומרים עלינו מפני פגיעה. והקירות והגדרות והמסכים והמנעולים הללו הם הם המחסום בפני האינטימיות.

וכשאנחנו במערכת יחסים מבוססת שאין בה אינטימיות, אנחנו מרגישים יותר בודדים מאשר אם היו זורקים אותנו לבד בכיתה א' בבצפר חדש בפנום-פן (שזו עיר בקמבודיה).

אז איך מגיעים לאינטימיות?

האינטימיות לא נועדה לרכי הלב שבינינו. מה לעשות, ככה זה. אומץ לב זה שם המשחק. נכון, יש ברי מזל שהפגיעות שחוו לא גדולות, ולכן יש להם פחות פחד להתמודד עימו ואז יותר קל להם להיפתח. ונכון, יש עוד ברי מזל שפשוט נולדו עם יותר אומץ לב טבעי. לאנשים הללו יש גדרות נמוכות, מסכים חצי שקופים ומנעולים עם קוד 1111. כייף להם.

אבל לרבים מאד מאיתנו יש קירות מבטון מזוין. ושמה אין ברירה, צריך אומץ רב כדי לשבור חור בחומה, או לבנות סולם מספיק גבוה.

ומה עוזר כדי לגדל את האומץ?

מוטיבציה. זו תמיד עובדת הכי טוב מהכל.

אמונה שהאינטימיות היא יעד נורא נורא שווה, וכדאי להסתכן ולעבור דרך הפחד, כי הרווחים יהיו מדהימים.

ולדעתי זאת האמת. האינטימיות היא משהו באמת נורא שווה.

ואיך זה מרגיש כשנמצאים באינטימיות?

כשאנחנו שם אנחנו באמת מתרגשים ממערכת היחסים שלנו, מבן הזוג שלנו ומעצמנו בתוך הסיטואציה. ושם אנחנו הכי אמיתיים, והנה, הפלא ופלא, בכל זאת אוהבים אותנו. ואז אנחנו מרגישים חיבור אמיתי, אנחנו לא לבד ביקום.

לא נינטש, ולכן לא נמות.

אז הנה הרווחים הגדולים שאני מדברת עליהם:

– אנחנו מתעוררים בתחושה שגם היום בן הזוג שלנו לא יברח לנו, ולא ינצל אותנו ויראה לנו שהוא אוהב אותנו למרות כל החבילה שבאה איתנו מהבית.

שזה אומר שיש אישור ביקום לכך ש- "אני שווה".

– אנחנו עושים סקס מתוך היכרות אמיתית עם בן הזוג שלנו, מביטים לתוך עיניו ורואים אותו בדיוק כפי שהוא, ויודעים שהוא רואה אותנו בדיוק כפי שאנחנו.

שזה אומר שיש אישור ביקום לכך ש- "אני שווה".

– אנחנו לומדים על עצמנו שאנחנו יודעים לקבל בשמחה אדם אחר על כל מגרעותיו וחסרונותיו.

שזה אומר שיש אישור ביקום לכך ש- "אני שווה".

– אנחנו לומדים שאנחנו יודעים להתנהל לצד הפחד ולקפוץ ראש אל תוך הבריכה היפהפיה הזאת  שנקראת אינטימיות.

שזה אומר שיש אישור ביקום לכך ש- "אני שווה".

וככה זה נשאר לעולם?

לא בטוח.

כשיש אינטימיות עם אדם אחר זה עדיין לא אומר שלא נאבד אותה בעתיד.

זה רק אומר שזכינו לחוות את הדבר הנפלא הזה שנקרא אינטימיות.

וזה גם אומר שאנחנו יודעים איך להגיע לאינטימיות מתי שרק נרצה.

שלכם,

מיכל