פעם, לפני שנים, יום אחד קמנו והתגייסנו לצבא. התחלנו בבוקר בבקו"ם, ועד הערב מצאנו את עצמנו ישנים מיטה ליד מיטה עם אנשים זרים לחלוטין. קבוצה של אנשים שנגזר עלינו להסתדר איתם, לשתף איתם פעולה, ולא מעניין את התחת של אף אחד אם הפרצוף שלהם לא מוצא חן בעינינו.

זו היתה ההתחלה.

ואז, בתוך כמה שבועות, או אולי אפילו כמה ימים, ערימת הפרצופים הבלתי מוכרים הזו הפכה לפרטים מאובחנים, ממויינים, שלחלק מהם קראנו במילת הקסמים, "חברים".

מה הופך אנשים לחברים? למה אני שואלת את השאלה הזו ומה יש לנו, כזוג צעיר, להרוויח מהבדיקה הזאת.

תמשיכו לקרוא, ותדעו…

אז מה בעצם הופך שני זרים לחברים?

מסתבר שהשכמות ומשימות משותפות, אחריות משותפת וקצת שפה משותפת מחברים אותנו עם אנשים שעד לפני דקה וחצי היו זרים לנו לחלוטין. די מהר נוצר מומנטום ופתאום, ברגע מסוים, אנחנו מרגישים שזהו, יש לנו חבר חדש. אותו אדם נכנס לנו לפוקוס. הוא חבר שלי, אנחנו אומרים, אני יכול לסמוך עליו. אני אוהב אותו.

כולנו היינו שם, אנחנו יודעים איך זה מרגיש.

כשחושבים על זה, היכולת ליצור חברות עם אדם אחר היא אחד הדברים הכי מרגשים שיש לנו כבני אדם. מותר האדם על שאר יצורי הבריאה.

מה שאנחנו לא שמים לב בדרך, זה שעד שמגיע רגע ההוקוס-פוקוס הזה, השקענו באותו אדם על פני תקופת זמן. בנינו משהו ביחד. נתנו אחד לשני. קיבלנו. התחשבנו. הקשבנו. תמכנו. פתחנו את הלב.

נגענו בלב של אדם אחר ונתנו לו לגעת בלב שלנו.

אז סליחה שאני מאירה את הנושא הרומנטי הזה שנקרא "חברות" באור פלואורסצנטי של חדר ניתוח, אבל אני עושה את זה למטרה טובה – שתיכף תתברר.

אני עדיין מתרגשת כשאני מוצאת חברים חדשים, כי אני לא בנאדם של  קבוצת חבר'ה-מהתנועה-שלועסת-פיסטוקים-ביום ששי-ומדברת "על המצב". כשאני פוגשת מישהו (או מישהי) חדש שבא לי עליו לחברות, אני מתחילה בסדרת פעולות לבניית חברות. אין לי ציפייה שיהיה קליק מיידי ותוך שעתיים נהיה אחוקים מהסוג שמתקשר כל יומיים לשאול מה נשמע ואיך מבלים את הסופ"ש ביחד, אבל אני משקיעה במודע ובמכוון, כדי לאפשר לדבר המופלא הזה שנקרא "חברות", להתחיל לצמוח.

אז לאן אני חותרת? להבנה שבלי לשים לב בכלל, מה שאנחנו עושים עם אדם זר שמוצא חן בעינינו ושמרגש אותנו ושאנחנו רוצים לבנות איתו חברות – זה להשקיע בו.

והנה השורה התחתונה: חברות היא כמו בית שלא בא מקבלן. חברות בונים.

חברות זה לא כמו להיכנס לסרט עם פופקורן וקולה, להתיישב בשורה שש באמצע ולחכות שיקרה משהו מרגש.

בחברות שואלים מה עכשיו, מה אני יכול לעשות, מי הבנאדם שמולי ומה הוא צריך ממני, איפה אני יכול לתת לו, מה הייתי רוצה לקבל ממנו בחזרה, מה אני פותח ומראה, ועוד כאלה.

טוב, אז תחברי אותנו סוף-סוף לזוגיות, בבקשה:

מכיוון שאני מומחית לזוגיות, אז הנה אני קושרת את נושא החברות לסיבה שלשמה נתכנסנו – הזוגיות שלכם, קוראים יקרים שלי. כי אם לא שמתם לב, גם בכם אני משקיעה, כמו בחברים חדשים, גם אחריכם אני מחזרת, אז קודם כל קחו את מה שאני מציעה לכם, ואחר כך תחליטו אם בא לכם להמשיך ולהיות חברים שלי.

ולעניין זה יש לי דבר מאד פשוט לומר לכם: בלי חברות תגיעו למדרגות הרבנות. ולמי שקצת נבהל ממני, כי אני פוסקת כל כך בחדות – אני רוצה לחזור על דבריי שוב: זוגיות לא עובדת לאורך זמן בלי חברות. טוב, אולי תישארו זוג, אבל כייף גדול זה לא יהיה שם. וגם לא אהבה, או סקס טוב, או שום דבר אחר מהדברים הטובים שמחזיקים שני אנשים ביחד כל החיים.

ולמה הסיפור הזה מעניין אתכם, זוגות צעירים?

כי אתם זוגות חדשים, אתם עדיין לא קולטים את זה, וזה בסדר גמור, אבל תיכף יגיע המשך החיים שלכם וזה מה שצריך ללמוד כעת כדי להגיע לחיים שאתם רוצים. חברות.

התחתנתם כדי להישאר נשואים לתמיד. בזה אין לי כל ספק. אז בואו נראה איך אנחנו מייצרים את הדבר הזה.

אתם אומרים לי, מה את מבלבלת? יש לנו אהבה! מה צריך יותר מזה?

אז זהו, שצריך. צריך חברות כדי להגיע, עם גאווה בלב, לחתונת הזהב.

אז הנה באה השאלה שתנחה את הדיון: למה צריך חברות בזוגיות?

עכשיו הגענו לחלק המתעתע של הזוגיות, לקו התפר שבין הזוגיות ובין החברות.

חלק ראשון, ההתאהבות:

בשנתיים הראשונות לזוגיות שלנו (זה יכול להימשך ארבע אצל ברי המזל שבינינו), אנחנו טסים על דלק סילוני. דס"ל, בחיל האוויר. והמטפורות האוויריות באות מזה שבעלי טייס ואפילו נפגשנו בטיסה, ככה שמתחבר לי טבעי…

הדלק הזה כל כך חזק שהוא מעיף אותנו לשמיים בלי מאמץ בכלל. למעשה, רוב הזמן אנחנו במצב תעופה ברום 30 אלף רגל. אנחנו מבלים יחד, אנחנו נותנים כל הזמן ובכיף, אנחנו רק משתוקקים להיות ביחד כמה שיותר שעות ביום, אנחנו מוותרים לשני בקלות ובלי מאמץ, הכל, או כמעט הכל, זורם. למה? כי אנחנו שיכורים מדס"ל. אנחנו אפילו לא שמים לב שהתנועה שלנו קדימה מלווה בהמון וויתורים קטנים שעבור מישהו אחר ממש לא היינו מוותרים כל כך בקלות…

אני רואה את הבן שלי (בן 22, שנתיים בזוגיות) קופץ מהכסא ומתחיל לרוץ כי החברה שלו ביקשה שהוא יבוא, ואני מחייכת לי חיוך בלב, נהנית לראות אותו שיכור…

אז כולנו יודעים איך קוראים לזה, לשכרות הזו. קוראים לה התאהבות.

והסקס, אוח הסקס, הכי מדהים בעולם, וכל הזמן רק רוצים עוד, ומוכנים להכל, ונדמה שזה לעולם לא ייגמר…

חלק שני, הנפילה מגן העדן:

ואחרי שנתיים בערך, הדס"ל מתחיל להיגמר. זה קורה לאט ובהתחלה לא שמים לב, אבל בוקר אחד מבינים ששלב ההתאהבות בדרך החוצה.

המנועים מתחילים להאט ואנחנו מתחילים לאבד גובה, ופתאום אנחנו רואים כל מיני דברים שלא ראינו קודם, כשהיינו כל כך רחוקים מהאדמה. לא כי הם לא היו שם, אלא כי טסנו כל כך גבוה שהם נראו לנו בקושי, קטנטנים ולא חשובים…

חלק שלישי, עם שתי רגליים על הקרקע:

אז מה יש שם, על האדמה שאליה צנחנו?

יש שם צבר של כל מיני הסכמות בשתיקה שלא כל כך ישבו לנו טוב מהתחלה אבל הדחקנו, החלקנו, העברנו הלאה, כי הטוב היה כל כך טוב…

ופתאום ההסכמות האלה, שלא דיברנו עליהן והן פשוט התיישבו להן בינינו, מתחילות להתיישר, לקום ולעמוד, ומתייצבות לנו מול הפרצוף. עכשיו אנחנו כבר ממש רואים אותן.

אצל אחד זה הולך ככה: "זה ממש לא מתאים לי שהיא נעלמת כל שישי לארוחת שבת עם המשפחה שלה בת האלף נפשות. מה, אנחנו לא משפחה?

אצל אחרת זה הולך ככה: "זה לא ממש יושב לי טוב שפתאום הוא רוצה את חמישי בערב לפוקר עם החברים שלו. מתי נצא אם לא בחמישי?"

אצל אחר זה בא ככה: "אני לא ממש מרוצה מזה שהיא לא מנקה אחריה אף פעם. אמא שלי כל כך נקייה ומסודרת ופה לא נעים לי עם כל התחתונים והגרביונים האלה, שתמיד זרוקים על הרצפה של המקלחת…"

ואצל זו זה בא בכזה: "זה מה זה מעצבן אותי כשהוא מצפה ממני להבין לבד מתי הוא רוצה שקט לעצמו ומתי מותר לי להתקרב אליו ולהתחיל שיחה. מה, הוא לא יכול להגיד? מה אני, אורי גלר?"

כאלה.

ופה בדיוק, בנקודת הזמן הזו שאם נהיה מודעים וקשובים לעצמנו נרגיש אותה טוב טוב, באה לעזרתו של המין האנושי אחת המיומנות הכי חזקות שנוצרו לנו אי פעם –

היכולת ליצור חברות.

בעצם, זה אפילו קצת מאוחר, כי הכי עדיף להתחיל לבנות חברות כשעדיין יש הרבה דס"ל במיכלים, ואנחנו עדיין משייטים בגובה 30 אלף רגל, אבל לא סוף העולם. על קו התפר עדיין סבבה להתחיל בבנייה.

אז מה שאני בעצם אומרת זה שאם הבנו שבזמן שהדס"ל הולך ואוזל זה הזמן הכי טוב לבנות חברות, אנחנו עדיין ביתרון אדיר על פני כל האחרים. נקודה.

ומה קורה אם לא הולכים על בניית חברות?

קורה מה שקורה להרבה זוגות, אולי אפילו לכמעט כולם. מתחילים לריב.

כי פתאום שני אנשים ששייטו על דלק סילוני צריכים לחיות את היומיום השגרתי, ולהתאמץ הרבה ביחד. ופתאום המחסור הזה בדלק, מקרב אותם אל הפגמים האחד של השני. ולכולנו יש, ברוך השם, פגמים. והרבה.

אני למשל בלגניסטית. מתקשה להרים את מדור ההתיישבות שלי לטובת סדר וניקיון. ואילו בעלי, יזכה לחיים ארוכים וטובים, מחליט לאט. הרבה יותר לאט ממני. פגמים, פערים בהתאמה, אתם מכירים אותם טוב-טוב…

אז מה קרוה לזוגות שרואים את הפגמים ומתקשים לקבלם? הרבה מאד פעמים הם פשוט לא יודעים מה לעשות ונכנסים למעגל של האשמות, התגוננות, התקפה, שתיקה, מה שכולנו מכירים בתור "מריבה".

כשבעלי ואני היינו זוג צעיר, וזה היה מזמן, לא ידענו איך לריב. זה היה העניין שגרם לנו להכי הרבה צרות.

אני התרגלתי להוציא את העצבים בקול רם, ובוויכוח, על המקום, ואחר כך להתקרר מהר וצ'יק צ'ק לחזור לשגרה. ככה זה היה אצלנו בבית. מתעצבנים, אומרים את כל מה שעל הלב, גומרים עם זה ויאללה, חוזרים לשגרה.

בעלי פשוט לא יכול היה לריב ככה, ופשוט היה מתחרפן. הוא היה נאטם ליומיים, לא מוציא הגה, למעט משפט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב: בצעקות אני לא מוכן לדבר איתך בכלל. נכנס למערה וזהו.

אני לא הבנתי מה רע בויכוח קולני. מה, לרגשות שלי לא מגיע מקום לביטוי? הרי אני לא מקללת, לא מעליבה, פשוט הקול שלי רם יותר, מה כל כך נורא בזה? איך אחרת אני אצליח לבטא את הכעס שלי אם לא בקול רם? מה, אני רובוט שיכול לדבר בקול רגוע גם כשהוא כועס?

אתם מכירים את הז'אנר הישראלי הזה, שהתאים לי, או שפשוט לא ידעתי אחרת, ואילו בעלי בכלל לא ישראלי. הוא בא מאמריקה. ואצלו בבית לא הרימו את הקול. אף פעם.

לקח לנו הרבה מאד זמן ללבן את העניין הזה ולהגיע להבנות. שנים, האמת. ומה שאיפשר לנו להגיע להבנות הללו זה שהייתה בינינו חברות אמיצה. לא היינו מוכנים לוותר על שיתוף פעולה וחיבה וכבוד גם בכעס הכי גדול.

אז ממש בתוך המריבה החלטנו על כללים למריבה הבאה, שוב ושוב, לפעמים לא עמדנו בהם ולפעמים קצת יותר, נכשלנו עוד פעם, אבל לא וויתרנו. הכלנו בסבלנות את העצבים עד שייגמרו, וחיכינו לפעם הבאה שנשתפר. כי זה מה שחברים עושים. הם מכילים בסבלנות את העצבים ומחכים לפעם הבאה, כדי להתאמץ שם להשתפר. חברים לא מוותרים לעצמם וממשיכים הלאה, וכל הזמן מתעקשים על החברות.

וככה נשארנו חברים גם כשכעסנו נורא. אף אחד לא העלה בדעתו לקום וללכת (וככה זה היה בינינו עוד לפני החתונה, כשבאמת אין בעיה לפרק את החבילה), כי חבר לא נוטשים.

נכון שחבר לא נוטשים?

כולנו חיים עם חברים מלאי פגמים, תכונות מעצבנות, חסרונות בולטים ובעיות מפה ועד להודעה חדשה. ולמען האמת, גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת… אבל מי מאיתנו חשב באמת לזרוק חבר קרוב בגלל שהוא מעצבן? ברור שלא! כי חברים לא נוטשים.

אותו דבר קרה לבעלי ולי. לא נטשנו. התעקשנו. פעם באמצע מריבה הוא עצר את האוטו בצד ואמר לי שהוא נורא כועס עלי אבל חשוב לו להגיד לי שהוא אוהב אותי גם עכשיו, ברגע זה ממש. סיפור אמיתי, אני זוכרת בדיוק איפה היינו. זה משהו שחברים עושים אחד בשביל השני.

אז איך מתחילים לעשות משהו מועיל:

קודם כל נרגעים.

מריבות זה לא סוף העולם, ויש בהם משהו מאד מועיל: ממריבות אפשר ללמוד הרבה ולצמוח כזוג.

עוד מעט תקבלו ממני הנחיות מדויקות איך לריב, אז יש למה לצפות.

ואחר כך מוסיפים כלי, לשימושכם האישי, שעוזר להגיע למריבה הבאה:

מצאו את הדרך שמתאימה לכם להכיל את העצבים בשעת מריבה. חישבו על כל הדרכים שבהן אתם נוקטים כשהבוס מעצבן אתכם ואין ברירה אלא להמשיך ולשתף פעולה. חישבו על הדרכים שבהן אתם נוקטים כשאימא שלכם מעצבנת אתכם ואתם שומרים על קור רוח כי את אמא לא מעליבים..

לנשום עמוק ולספור עד עשר זו הדרך המקובלת אבל לחלק ניכר מהאנשים היא לא עובדת. נסו להתרחק, לקבוע זמן לדיון בהמשך, אמרו לעצמכם רשימה מוכנה מראש של שלושה דברים שאתם אוהבים בבן או בת הזוג שלכם, הזכירות לעצמכם תמונה יפה שלכם יחד עם בן או בת הזוג מן העבר, ולא פחות חושב – נסו להרגיע את העצבים שבגוף. עשו זאת  בשיחה עם עצמכם, בתרגילי יוגה ומדיטציה, בכל דבר שמוכר לכם ועובד עבורכם.

הקדישו זמן להרגעת הראש וזמן להרגעת הגוף. שניהם נחוצים.

הדבר שלימדתי את עצמי להיעזר בו הכי הרבה הוא לדמיין את עצמי עולה חמישה מטר לאוויר ומסתכלת על התמונה שבה אני מצויה מפרספקטיבה רחבה יותר. איפה המריבה הזאת במכלול החיים שלי, מה חשוב לי בכללי, איזה מן איש הוא בעלי, מה המטרות המשותפות שלנו, כאלה.

הטיפוס הזה לגובה (לא 30 אלף רגל, אבל מספיק גבוה כדי לראות תמונה גדולה יותר), מסייע לי לתת משמעות לחיים המשותפים שלנו, ולא רק להתמקד בנקודה הקטנה הזו שבה אנחנו רבים.

וכשאני רואה את המשמעות הרחבה – אני נרגעת.

רשמו את כל הדרכים הללו והחליטו איזו מהן תשמש אתכם בפעם הבאה שבן או בת הזוג שלכם יעצבן אתכם.

ועכשיו הזכירו לעצמכם להשתמש בדרכים שקבעתם לעצמכם, כל פעם עוד פעם.

הרעיון המרכזי הוא לא להיבהל מהמריבה, לא להתייאש גם כשמתסכל, ולא לוותר גם כשלא הצלחתם.כרגע המטרה היא להגיע למריבה הבאה עם טיפה יותר סבלנות להכיל אותה, וזהו.

לשמור על הסבלנות בתוך המריבה ולהכיל את העצבים מתוך ידיעה שאנחנו בונים חברות.

ואתם תראו, בכל פעם שתריבו בקצת יותר סבלנות, המריבה תהיה פחות קשה. בפעם הבאה תצליחו טוב יותר לנהל אותה, לפתור אותה, ואולי אפילו לפתור את המחלוקת לתמיד.

נכון שזה לא נראה נורא קשה?

ואל תדאגו, אני אוסיף לכם עוד המון דרכים לבנות ולחזק את החברות שביניכם, בתוך המריבה ומחוצה לה, כי זו היא רק ההתחלה-לה-לה!

באהבה,

מיכל