נגיד שאני שודדת בנקים

נניח שהחלטתי לשדוד בנק. המטרה שלי היום היא להצליח להכנס לחדר הכספות של סניף הבנק שעליו התמקדתי, ולצאת משם עם הכסף. יש לי נשק, ואני מוכנה.

סצנריו ראשון:

בבגדים שחורים, פנים מכוסות בכובע סקי שחור ו- M16 ביד, אני נכנסת בריצה לסניף, יורה צרור למצלמה שבפינה, ושואגת: "כולם על הרצפה – זה שוד!"

הכספר החנון עם האקנה מקופה 6 מתגלה כגיבור. עוד לא הספקתי לסגור את הפה אחרי ה- "זה שוד"" וידו כבר מזנקת אל לחצן המצוקה שמתחת לדלפק. בתוך שנייה סורג הברזל הענק של חדר הכספות שמאחורי הדלפק נטרק ברעש מחריש אוזניים. טראאאחחח!

אני עדיין באולם הכניסה.

נכשלתי.

סצנריו שני: אני נכנסת לסניף בשמלה קייצית ועגלת תינוק. אני מבקשת להפקיד משהו בכספת שלי, אותה שכרתי בשבוע שעבר. אני מחייכת אל הפקידה האדיבה והיא מתפעלת מהתינוק. היא מכניסה אותי אל חדר הכספות ועוזבת אותי שם לבד, כדי שתהיה לי פרטיות. אני מוציאה את מפתח המאסטר הסודי שלי.

הצלחתי.

מה ההבדל בין שני המקרים?

נכון, לחצן המצוקה.

במקרה הראשון עובדי הבנק הבינו מייד שבאתי לשדוד את הבנק ואחד מהם הגיע אל לחצן המצוקה. במקרה השני, טסתי מתחת לרדאר, לא עוררתי חשד, סורג הברזל לא נטרק.

אותו דבר בתקשורת זוגית.

סורג הברזל הגדול של התקשורת הזוגית

לחצן המצוקה תמיד שם, מוכן שילחצו עליו.

כל מה שצריך כדי להפיל ברעש גדול את סורג הברזל זה שמישהו אחד מכל עובדי הבנק יחשוב שנכנס שודד לסניף.

הקלות הבלתי נסבלת של הלחיצה.

מספיק שיתעורר חשד אצל אחד מבני הזוג שהנה, מתבצע שוד זוגי, כדי שהוא מייד יפיל את הסורג וכל מי שנמצא בסניף יזרוק את עצמו אל הרצפה, וייכנס לחרדה עמוקה.

אז מה זה השוד?

זה כשאחד מבני הזוג מאשים את השני במשהו. לא משנה מה. כל דבר.

כשאנחנו שומעים את קצה קצהו של בדל של צ'ופצ'יק של האשמה מבן הזוג שלנו מה שאנחנו חווים זה שודד רעול פנים עם M-16 שתיכף יורה באוויר.

הנה דוגמאות מופלאות של שוד בנק בתקשורת הזוגית שאין אחד בעולם (כולל כל הסינים! מתערבת איתכם!) שלא חטא בלפחות חלק מהן:

"אתה תמיד מעדיף את אמא שלך על פניי"

"את תמיד סותרת את הדברים שלי לפני החברים שלנו"

"למה אתה לא מסוגל לשמוע את מה שאני אומרת לך?" (מנוסח כשאלה, עאלק).

"אם היית בודקת קצת היית מגלה שאפשר לקנות את זה בחצי מחיר ממה ששילמת?"

"אתה בחיים שלך לא וויתרת על הבילוי עם החברים שלך לטובתי!"

"ואחרי החטיף בעשר בלילה, איך בדיוק אתה מצפה שהילד יירדם?" (הנה עוד "שאלה")

"אין לנו זמן לבזבז על השטויות שלך עכשיו".

והנה הדוגמאות היותר גרועות, כאן כבר יש ארבעה שודדים והם גם יורים באיש הביטחון שבכניסה:

"באמת שנמאס לי כבר מהטמטום הזה"

"אשתי היא העונש שלי"

"מתי תתבגר כבר?"

"שוב פעם את וההיסטריות שלך?"

"פחדן"

יש מישהו שלא מכיר את הדוגמאות החביבות הללו?

תודו. כולנו היינו שם.

המנגנון נגד האשמות זוגיות

כולנו, ללא יוצא מן הכלל, טוב, חוץ מנזירים מוארים שעושים מדיטציה עם הדאלאי לאמה, כשאנחנו  שומעים האשמה מופנית כלפינו, מייד נכנסים לעמדת התגוננות.

אני לא אשם. זה לא אני.

זה נכון במיוחד בין בני זוג, כיון שלכל אחד מהם יש אינטרס חזק מאד להיתפס בתור "זה שבסדר". הכי קשה לנו בעולם לשמוע שאנחנו לא בסדר מהאדם שאיתו אנחנו צריכים להיות הכי בסדר.

האשמה כלפינו מבן הזוג שלנו אומרת לנו שאנחנו הפרנו את החוזה הזוגי וחובה עלינו להפסיק מייד וגם יותר לא להפר אף פעם. בקיצור – חובה עלינו להשתנות . אנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו.

וכשמבקשים מאיתנו להשתנות אנחנו ישר נכנסים ללחץ. שינוי מביא אי-וודאות, שינוי זה מפחיד.

עוד נעסוק רבות בשאלה מדוע הגענו היישר מירח הדבש אל הקולוסאום עם נמרים  וגלדיאטורים שנלחמים זה בזה, אך לעכשיו, די אם נאמר שהתגוננות מפני האשמה היא טבעית לנו כמו עצירת הנשימה כשאנחנו קופצים למים.

אז מה קורה כשאחד מאיתנו שומע משהו שנשמע כמו האשמה?

הרצף של מה שקורה לנו במוח עם הישמע ההאשמה הולך ככה:

1.  האשמה – מובילה ל –  הצפה של רגש. בדרך כלל בהלה או כאב, מכוסה בשכבה עבה של כעס, שמגן עלי מפני הפאניקה שאני לא בסדר ותיכף תתפרק לי הזוגיות וכל כך יכאב לי שאני אמות (לא לזלזל – רמת הפחד באבדן הזוגיות דומה לפחד הקדום מפני המוות. החוויה מאד דומה –תקראו את המדריך "הלך הגורילה אצל הבלרינה" ותבינו!)

2.  הצפה של רגש  – מובילה ל- היאטמות והתגוננות. חוסר יכולת רגשית להקשיב לאף מילה שיוצאת מפיו של בן הזוג וחוסר יכולת לתקשר עימו. זו תגובה אוטומטית לגמרי; אני לא יכולה להקשיב למה שמפחיד וכואב כל כך, כיון שהמוח שלי מוצף בחומרים כימיים שמשדרים לי להתגונן מפני הסכנה שנוצרה. היאטמות וההתגוננות הן שתי הפנים של אותה המטבע – Fight or Flight. שזה אומר צעקות, השתבללות, הסתגרות, יציאה מהחדר או מהבית, דממה מתוחה, שתיקה בת ימים מצד אחד, או חילופי מהלומות מילוליות, צעקות ולפעמים אפילו גרוע מכך. כל אחד והסגנון שלו.

3.  היאטמות והתגוננות – מובילות ל- חוסר תקשורת אפקטיבית. מה שהיה צריך להיאמר, הנושא שבגינו התכנסנו, פשוט הלך לאיבוד. כאילו לא נאמרה עליו מילה.

4.  חוסר תקשורת אפקטיבית – מוביל ל- התדרדרות בדפוסי התקשורת הזוגית. בפעם הבאה אני אזכור איך הותקפתי, אזכור איך נבהלתי, והוא יזכור איך הוא הותקף ונבהל, ושנינו נהיה מבוהלים וכועסים, חשדניים שהנה זה הולך לקרות שוב. וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, מהר מאד נגלה שיצרנו דפוס אוטומטי שלא סומך שנצליח לצלוח את השיחה בלי שנואשם בפשעים חמורים. וכך פחות ופחות נוכל למנוע את האוטומט הכועס / מתקיף / מבוהל, והשיח בינינו יתדרדר עוד ועוד. ועם הזמן פחות ופחות ננסה לשוחח כי כל ניסיון לדבר יכול בשנייה להפוך לסצנה מבהילה.

5.  התדרדרות בדפוסי התקשורת הזוגית – מובילה ל –  התרחקות. אין לנו עם מי לדבר. בן או בת הזוג שלי ממילא לא מסוגל להקשיב לי.

אז מה קרה כאן? התא הזוגי, שנועד להיות המפלט שלנו הפך לזירת פשע. הסורג נטרק, הגיעה משטרה, סירנות, בלגן, אנחנו עסוקים בהתקפות זה על זו, יש מי שמנצח ולכן יש מי שמפסיד.

ואחר כך יש שתיקה והתרחקות.

ככה זה עובד, חברים, ומי שחושב שהוא יכול להתחיל עם בן או בת הזוג שלו דיון הדדי ומפרה שהתחיל במשפט האשמה – טועה ובגדול.

אין דבר כזה שהיא תגיד, "אתה תמיד מעדיף את אמא שלך על פניי" והוא יענה, "אני מבין שאת מתוסכלת, בואי נשוחח על מערכת היחסים שלנו ועל הקשר שלי עם אמא שלי ונראה מה אני יכול לשנות כדי שתהיי מרוצה".

כאילו, דא!

אז מה, לכל הרוחות, עושים, כשהמוח מוצף בפחד?

אוקיי, אז הבנו שהאשמות לא יובילו אותנו לשום מקום. אז מה בכל זאת עושים כדי לבקש ולקבל את מה שאנחנו צריכים בזוגיות?

עובדים חכם. פועלים ככה שבן או בת הזוג לא ירגישו שאנחנו הולכים להאשים אותם במשהו. למרות שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות.

איך לנטרל את מנגנון ההתנגדות להאשמות

הפטנט הוא לנטרל את ההאשמה ולהישאר עם התוכן בלבד. שזה כמו להכנס לבנק כדי לשדוד אותו, אבל בתחפושת של אמא צעירה עם תינוק חייכן. לובשים שמלה קייצית, דוחפים עגלת תינוק, ומבקשים להפקיד דבר מה בכספת (שימו לב בנים, בכוונה הלבשתי אתכם בשמלה, מה יש, תנסו פעם משהו חדש..)

מה זה אומר להישאר עם התוכן בלבד?

לוקחים את ההאשמה ומתרגמים אותה לשפה חדשה.

מתחילים בכך שמספרים לבת הזוג מה אני צריך, שקשה לי או לא טוב לי איתו, אבל בנוסח מאד מסויים שלא ייתפס על ידי  פקידי הבנק כשוד שבעטיו לוחצים במיידי על כפתור המצוקה.

למשל:

"כשאני חוזר הביתה ומוצא את  הבגדים שלך זרוקים בכל פינה אני נכנס לאי-שקט וגם נהיה קצת עצוב. כי אצלי, בגדים זרוקים אומרים לי ששכחת שאני צריך סדר. ולכן אני מבקש שתסדרי את הבגדים שלך, במיוחד בחדר השינה ובמקלחת. זה מאד מאד ישמח אותי לחזור לבית מסודר ויעשה לי שיהיה לי כייף לחזור הביתה ואני אוהב אותך אפילו יותר על שהשתדלת בשבילי!"

סך הכל, הצלחתי כאן לבטא את מה שמפריע לי, ואפילו בצורה ישירה לגמרי. אמרתי שהבלגן מפריע לי. אבל התוצאה של המשפט הזה אחרת לגמרי מאשר אם הייתי אומר את המשפט "נשבר לי שאת כזאת ברדקיסטית! נמאס לי לחזור כל יום לבית מבולגן!".

אז מה הם הכללים לניסוח המשפט שאיננו האשמה?

1.  אני ואני ואני. אני מדבר רק על עצמי ושום דבר לא מתחיל ב"את". הכל אני:

–          אני מרגיש אי שקט,

–          אני עצוב,

–          אני מקבל מסר ששכחת מה אני צריך.

כשאנחנו מנסחים את המשפטים שלנו רק על עצמנו, הם לא נשמעים כמו האשמה, ולכן המוח של בן או בת הזוג לא קופץ אוטומטית למחשבות על לחצן המצוקה וטריקת סורגי הברזל.

2.  המשפט מפורט ומדויק. הוא מסביר בדיוק מה קרה לי, מה הרגשתי ומה רציתי שיקרה. בהבדל ממשפט ההאשמה "נמאס לי מהבלגן שלך", פה יש הסבר של מה בדיוק הדבר שבן או בת הזוג עושים וכן הסבר מדויק של מה קורה לי כתוצאה מכך.

3.   יש בו בקשה לעזרה ברמה העקרונית, וגם בקשה ספציפית. בקשה לסדר, ובמיוחד בחדר השינה ובמקלחת. זה מה שאני מבקש. לא עוד האשמות, אלא בקשות. וזהו לב ליבו של העניין. כשמישהו מאשים אותך שאתה ברדקיסט, הסיכוי שתהיה מסוגל לשמוע שם בקשה לסדר מאד קטנה. אז למה לא לבקש?

4.  המשפט מכיל תמונה של התוצאה המבוקשת של שיתוף הפעולה. מה אני ארגיש אחרי שתשתפי פעולה ותתני לי את מה שאני צריך.

שימו לב חברים: הוספת תיאור של התוצאה החיובית של שיתוף הפעולה, יוצרת תמונה בראש של בת הזוג שאיתה קל לה להתחבר. כמה כייף ונחמד יהיה כשאני אחזור הביתה שמח ועליז וארגיש טוב ואוהב אותך על כך שהשקעת בי וחשבת עלי.

רק לשם השוואה: ההאשמה של "נמאס לי לבוא לבית מבולגן", מציירת בראש תמונה מכוערת ובה בית הפוך ואנשים כועסים. לזה לא מתחברים, נכון?

אז נסכם: כשאנחנו מתארים מה לא עובד עבורנו, מבקשים בקשה מדויקת עם ניסוח של "אני" בלבד, וגם מוסיפים תיאור של התוצאה השמחה כשהבקשה תתמלא, אנחנו מאפשרים תקשורת תחת הרדאר. מנגנוני ההגנה של בת הזוג לא מופעלים. היא יכולה להקשיב באמת למה שאמרנו.

האח הידד.

אז עכשיו בואו נתרגל את העניין הזה:

כתבו על דף את הנוסח של ההאשמה שלכם כלפי בת הזוג.

אחר כך נסחו מחדש ככה שתטוסו מתחת לרדאר.

אחר כך בצעו. דברו בשקט, כי גם המוסיקה חשובה, לא רק המילים.

לאחר הביצוע בקשו מבת הזוג משוב על איך היה לה לשמוע את הבקשה שלכם. שאלו אותה איך לדעתה אתם יכולים לתקן ולשפר את הבקשה כך שהיא תהיה מסוגלת לחלוטין לשמוע את מה שאתם צריכים ולעזור לכם בשמחה לקבל אותו.

זכרו: אתם לא מנהלים איתה שיחה על דעתה בעניין תוכן הבקשה שלכם, רק על איך ביקשתם. האם הדרך היתה אפקטיבית?

בסוף תספרו לבת הזוג על כך שאתם מנסים לשפר את התקשורת ביניכם ותבקשו ממנה להצטרף אל הנוסח החדש כשלה יש בקשות מכם.

הנה דוגמא:

ההאשמה: "תפסיקי לחפור! מה הבנאדם צריך לעשות כדי לקבל כאן קצת שקט אחרי יום עבודה ארוך?"

הניסוח מחדש: "אני לא מצליח להתמודד עם כל סוג של שיחות מייד כשאני חוזר הביתה. אני צריך חצי שעה שקט כשאני חוזר מהעבודה כדי לנקות את הראש מהלחצים של היום-יום וכדי שאוכל להיות קשוב אלייך. אני ממש חייב את המרווח הזה בין העבודה לבין הבית. אני מבקש את העזרה שלך כשאני מגיע הביתה. אם תוכלי לתת לי חיבוק ואחר כך לאפשר לי להתאושש קצת במרפסת עם הסיגריה, אני אהיה מאד מאושר ומאד אעריך את זה שאת מאפשרת לי."

רואים את הנוסח? יש בו:

–          מה לא עובד לי,

–          מה אני צריך ומדוע,

–          אני מבקש את עזרתך,

–          אני מפרט בדיוק איזו עזרה אני צריך,

–          אני מתאר את התמונה בה שיתוף הפעולה יעשה אותי מאושר ואוהב

יכול להיות שלא תצליחו בפעם הראשונה, כי זה לא פשוט לנסח כל כך נקי מהאשמה עד שלא שומעים אותה בכלל, אבל תמשיכו לנסות, כי זה עובד ובגדול.

תרגול ועוד תרגול:

פעם אחת לא מספיקה! אני אומרת את זה שוב: לא מצליחים שום דבר בניסיון ראשון. אתם לא תהיו מאסטרים בבקשות אחרי סיבוב אחד. תנסו לחשוב על משהו אחד שעשיתם מעולה בפעם הראשונה ותראו שלא תצליחו.

היו נחושים, המשיכו עוד ועוד, אל תתייאשו!

וזה שווה את המאמץ, כי מי לא רוצה שבן זוגו יקשיב לו באמת?

וזכרו את הכלל הכי חשוב:

מטרת התקשורת הזוגית איננה לדבר עם בת הזוג, אלא שהיא תצליח לשמוע את מה שניסינו לומר לה.

אז יאללה חברים, בהצלחה ולכו לעבוד!

ולא תשכחו לספר לי במייל או בפייסבוק איך היה.