מה לעשות כשהפחד מתגנב ללב?

דיברנו על איך כולנו בעצם חיים בצל פחד, ועד כך שהפחד הוא היועץ הכי חזק שלנו, זה שקולו נשמע יותר מכל יועץ אחר, זה שמאיים לשלוט בנו בתהליך קבלת ההחלטות.

קראתי לפחד היועץ הבכיר שפנפן, וסיפרתי עליו בפוסט שעונה לשם זה.

לחצו כאן כדי לקרוא את הפוסט "היועץ הבכיר שפנפן".

היום רציתי לעסוק בפחד מפני משהו ספציפי, הפחד מפני אי-וודאות.

כשאנחנו לא יודעים מה הולך לקרות, אנחנו שומעים את הפחדים של עצמנו כרעש מחריש אוזניים, ואנחנו מדמיינים את הסצנריו הכי גרוע מכל האפשרויות. זה טבעי.

במערכות יחסים תמיד יש מצבים של אי-וודאות.

והמצבים הללו מפחידים אותנו עוד יותר כאשר הם קורים בתוך מערכת היחסים החשובה ביותר שלנו – מערכת היחסים הזוגית.

למרות שלכולנו יש יועצים נוספים שעובדים בראשנו, כאשר אנחנו ניצבים בפני אי-וודאות בנושא שחשוב לנו, אנחנו מפחדים.

מה יקרה? נצליח או לא? הוא ישלים איתי? היא תעזוב אותי? אנחנו בדרך הנכונה?

כל השאלות הללו מהדהדות בראש כל כך חזק עד שקשה לשמוע את קולו של ההיגיון, את קולה של החמלה שלנו כלפי עצמנו, כמו הסבלנות שלנו והאמונה שדברים יסתדרו לטובתנו, וכמובן, כמו הביטחון העצמי שלנו שנדע להתמודד עם מה שמגיע ושהדבר הזה שאנחנו מפחדים שיקרה, לא יפרק אותנו. את

אז מה עושים?

שמעתי המון עצות בעניין הזה וקראתי מדברי מומחים רבים, התייעצתי עם מטפלים ובסוף הגעתי למסקנה שאין פתרון פלא. אבל יש מה לעשות.

יש דרך אחת שעובדת עבורי טוב יותר מדרכים אחרות, והיא לזרום עם הפחד.

לזרום עם הפחד:

וזה הולך ככה: אני מדמיינת שאני בים, והגלים תחתיי, וכל פעם שבא גל גדול, הוא מרים אותי איתו, נושא אותי כבר דרך אל החוף, ומשחרר. הגל הוא הפחד, ככה הוא מרגיש. עולה מלמטה ומתרומם לו עד קצה הראש.

אני לא נלחמת בגל ולא מתנגדת לו. אם הייתי מנסה להיאחז בחול שבקרקעית הים, אם הייתי נאבקת, המים היו מכסים אותי, והייתי נבהלת עוד יותר.

ולכן אני פשוט נותנת לגל לשאת אותי. עד שיתרוקן ממימיו, יתעייף ליד החוף, ויוריד אותי בעדינות לקרקע.

ואם יש ים סוער במיוחד, והגלים באים אחד אחרי השני, אני צריכה להיות מודעת לקצב שלהם, להמתין להם בסבלנות, לרכב על גל ועוד גל ועוד גל, ולדעת שבסוף הסערה תשכך והים ישוב להיות שקט.

והאמונה הזו שגל שיכול להטביע אותי יכול בהחלט לשאת אותי עליו בלי שיקרה לי כלום, היא שמחזיקה אותי עד חלוף הסערה, סערת אי-הוודאות.

ובינתיים, כשאני מחכה עד שייפול דבר, אני יודעת שבסוף אדע, ומה שצריך לקרות יקרה, ורק עלי לשוט עם הגלים עד לאותו רגע. ואז כבר אחשוב מה לעשות.