הי חברים,
שגרה, בעיני, היא לא טובה ולא רעה, אלא תוצר של תיאום ציפיות.
המילה "שגרה" בעיניי, לא זהה למילה "שעמום" וגם מערכת זוגית רבת שנים יכולה ליהנות מגיוון.
שגרה בזוגיות היא תוצר של תיאום (או חוסר תיאום) של צרכים וציפיות
כלומר: שגרה היא משהו שמפריע לזוגיות רק אם יש פער בין בני הזוג ברמת הצורך שלהם בשגרה/חוסר שגרה.
יש אנשים שצריכים שינוי וריגושים ויש כאלה שפחות. כשגב' שגרה מתחתנת עם מר ספונטניות – נוצרת בעיה בהתאמה ביניהם ובציפיות של כל אחד מהמערכת הזוגית. היא רוצה לבלות את ימי ששי עם המשפחה ושבת בבוקר במיטה עם העיתונים, ואילו הוא רוצה להתעורר בשבת בבוקר ולהחליט שאורזים את הילדים ונוסעים לראות את פריחת כוכבנית המדבר בנגב המערבי. כאן יש בעיה.
הרבה פעמים אנחנו נמשכים להפכים, ומתחתנים עם מישהו שהתכונה שלו הפוכה משלי. ואז, אותה תכונה, שנראית מגניבה ומלהיבה בהתחלה, הופכת לממש מעצבנת אחרי שנים של נישואין.
נגיד שאני בחורה עצבנית ואני מתחתנת עם מר רוגע ושלווה, שמת על שגרה כמו שאני אוהבת חמצן באוויר שלי. הרי הסיבה שהתחתנתי איתו (חוצמזה שהוא חתיך וטייס), היא שנורא אהבתי את זה שהוא מרגיע אותי. אבל אחרי עשר שנים, אני שוב עצבנית כי משעמם לי ואני צריכה ריגושים והוא ממש לא מוכן להשתתף בקפיצות באנג'י, וגם לא אורז תיק קטן וממריא איתי לניו יורק…
אז הבהרנו: שגרה איננה שעמום למי שאוהב חיים רגועים ומסודרים, והיא רעה ובעייתית למי שמצפה לשינויים ודרמות, אך הוא חי עם בן זוג ששונא את זה.
ואז נולדו הילדים
אצל רוב האנשים שיש להם מספיק מה לאכול וגג מעל הראש, השגרה היא הכרח, והיא נוצרת כשאנחנו "נכנסים לתלם".
חתונה, עבודה. ילדים.
זהו יש שגרה.
וכשנולדת לה, בשעה טובה, השגרה המשפחתית, מגיע תוצר הלוואי הכי גרוע של השגרה, שהוא בעצם לב ליבה של בעיית השגרה: השגרה שלנו איננה כוללת תשומת לב לבן הזוג ומרגע לידת הילד הראשון, מתרחשת ירידה חדה בתשומת הלב שאנחנו מעניקים לבן/בת הזוג שלנו.
בתקופת החיזור, החברות והחתונה הם היו בפוקוס, ו- הופ! הם לא בפוקוס יותר.
זה לא השגרה, זה חוסר תשומת הלב שמובנה אל תוכה
ואני אחדד את הנקודה: נגיד שכל שבוע היה לבן זוגי ולי יום אחד פנוי לנסוע למקום חדש, והייתה באה בבוקר לימוזינה ואוספת, והנהג היה מסיע אותנו למקום כייפי ומגיש לנו צהריים, והיינו משאירים את הכל מאחורינו, כולל העבודה, הילדים, המטלות והסידורים.
היינו מתלוננים על השגרה?
סביר להניח שלא.
היינו אוהבים שגרה.
מה שאומר, שהביעה איינה השגרה עצמה, אלא השגרה המקובלת של רובנו: עבודה-ילדים-לישון-קצת חברים משפחה-מחר יום חדש.
אנחנו מפסיקים לעשות את מה שכל כך איפיין את תקופת החיזור שלנו: להרעיף על בן או בת הזוג שלנו צומי, תשומת לב, אנחנו נותנים פחות ופחות, וגם מבקשים פחות ופחות. זה מה שרע בשגרה.
ועם הזמן זה הולך ונעשה קיצוני יותר, ואנחנו נעשים כל כך עסוקים בלבצע את המטלות השגרתיות של החיים, שהצומי הולך ונמוג, הולך ודק, עד שהוא כמעט ולא קיים. ואנחנו מאשימים את השגרה.
ואז מה שקורה הוא שהשגרה בעצם מקבלת משמעות חדשה: שגרה = קבלת בן הזוג כמובן מאליו.
הפסקנו להיות מחזרים והתחלנו להיות פועלים בבית חרושת: כל אחד עובד על פס הייצור שלו, מטפל במטלות שלקח על עצמו, עושה את מה שצריך, ולא רואה את השני כי אסור להוריד את העיניים מפס הייצור כדי שלא יהיו תקלות.
(לפחות בבית החרושת הפועלים יושבים ואוכלים ארוחת צהריים ביחד, אם הם עובדים באותה משמרת…)
וכאן המכשלה העיקרית, כי כמעט לאף אחד אין ברשימת המטלות מטלה שנראית ככה: 21:00-21:45: להרעיף צומי על בן הזוג.
הרבה פעמים אנשים מגיעים אלי לאימון זוגי או אפילו לגישור לגירושין עם טענה שנשמעת ככה: "הפסקנו להיות חברים", "אני ישנה עם איש זר במיטה", "אני מרגיש בודד".
אז הבנו, שקודם כל, צריך לתקן את השגרה על ידי הוספת סעיף צומי.
זה לא יפתור את כל הפער בציפיות (זוכרים? אני עצבנית והוא מר שלווה ונחת) אבל זה ישמור אותנו הרבה פחות סובלים בתוך המטלות ההכרחיות של החיים שלנו.
ונכון, ברכה, את אומרת, מה אתם רוצים? אתם בחרתם להתחתן ולהביא ילדים ולקחת משכנתא!
והתשובה שלי: אז מה?? כאילו שבאמת ידענו במה זה כרוך…
אז בואו נחזור רגע לפערים בציפיות שלנו לגבי השגרה – האם היא טובה, האם היא רעה, ונסתכל על המשמעות של השגרה.
מתי יש שגרה?
קודם כל, שגרה זה אומר שאין צרות
חבריי היקרים, הקשיבו טוב: השגרה היא חברתנו. כשיש צרות אין שגרה. כשאני דואגת מאיפה יבוא האוכל לילדים שלי אין לי שגרה. כשיש משבר קשה בחיי הנישואין – אין שגרה.
כלומר, השגרה מסמנת לנו שבכללי הכל בסדר, ושהחיים שלנו יכולים להיות דבש אם רק נשכיל להוסיף לה את מה שצריך ולנהל משא ומתן על הציפיות של שנינו. אלה החדשות הטובות.
שנית, אני לוקחת אחריות אישית ומחויבות בזוגיות
אחד העקרונות הכי חשובים בזוגיות בעיניי, הוא לקיחת אחריות אישית על מה שאני צריכה בשביל עצמי. ולכן חובה עלי לדאוג לצרכים שלי לריגוש או לעניין.
ואסור לי לצפות שבן הזוג שלי ידאג לי בעניין הזה; הוא לא צוות הווי ובידור.
ועוד חובה עלי – למצוא את האיזון בין הצורך שלי בריגושים והצורך של בעלי היקר בשקט ושלווה.
ומכיוון שאני מחויבת לזוגיות, באחריות שלי למצוא דברים שאנחנו יכולים לעשות ביחד ושמתאימים לשנינו. כי שנינו יחד אחראים להעשיר את הזוגיות שלנו.
העיקרון הכי חשוב כאן הוא זה: אין לי ציפיות מבן הזוג שלי שהוא ישעשע אותי. קראתי את הכתובה (פעמיים) ולא ראיתי שם סעיף שאומר שבטבעת זו הוא מבטיח לי שיהיה לי מעניין ומגוון ומרגש למשך כל חיי.
שלישית, תמיד תתמקדו בעיקר
כמו בטניס, כדי להבין מה קורה במשחק, צריך להסתכל על הכדור. אותו דבר בנישואים. נשאל את עצמנו, מה באמת חשוב? שיש הרבה אהבה או שיש הרבה ריגושים? שיש יציבות ופרנסה או שיש שינויים תכופים? שיש לי חבר טוב או שאני על רכבת הרים? יש מה שחשוב יותר ויש מה שלא עד כדי כך חשוב.
ולכן אני מציעה לכם להפוך את הדיבור הפנימי: במקום להגיד אני אוהבת אותו אבל לא מתרגשת ממנו, להגיד לעצמך אני לא מתרגשת ממנו אבל אני אוהבת אותו. וזה העיקר.
(ואם אני עד כדי כך זקוקה לריגושים – אני צריכה להבין שיתכן שזה יעלה לי בחיי הנישואים שלי עם האיש השליו שאיתו התחתנתי.)
רביעית, השלמה היא שם המשחק
יקרים שלי, אחד הדברים שקורים לנו כשחיי הנישואים שלנו מצליחים, זה שאנחנו מבינים שבן או בת הזוג שלנו כבר לא ירגש אותנו כמו שהוא ריגש אותנו בשבוע שבו נפגשנו.
ועוד אנחנו מבינים, שבמחיר אבדן הריגוש, קיבלנו את החבר הכי טוב שלנו, את האבא הנפלא או האימא הנפלאה של הילדים שלנו, את הבנאדם שתמיד ידאג לנו, גם כשנהיה בבית אבות בכסא גלגלים.
וכמה זמן לוקח להרעיף צומי באופן אפקטיבי?
וכאן הפרדוקס: כדי לתת תשומת לב משמעותית צריך בערך רבע שעה ביום. והרבה פעמים על זה תקום או תיפול מערכת היחסים כולה…
ועכשיו נעבור לשלב שבו אתם מרימים את מדור ההתיישבות מן הכסא:
אז הנה העשייה – ארבעה דברים שאתם יכולים לעשות כדי לקשט את החיים ולגוון את השגרה
כיון שאמרתי למעלה שזה באחריותנו ואנחנו יכולים למלא את השגרה בעשייה מרגשת, הנה שלב ההוראות לפעולה:
והפרינציפ: להחזיר בחזרה את מה שפעם עשינו ושכחנו והפסקנו והתעייפנו.
זוכרים את החיזור של ההתחלה שלנו? אז את זה אולי אי אפשר להחזיר לגמרי, אבל אפשר לאמץ פיסות קטנות ולהחזיר אותן למערכת היחסים.
- שיחה על נושאים חדשים: לדבר על דברים שלא דיברנו עליהם עד היום. אם לא דיברנו על סקס – לפתוח. אם לא ריכלנו – לרכל. ואם לא דיברנו על פנטזיות – לחלוק. ואם אנחנו מתקשים לשוחח – להתיישב בבית קפה. כי שם יהיה לא נעים לשבת ולשתוק וזה יאלץ אותנו לשוחח.ואני מזהירה: לא לדבר על הילדים ולא לדבר לוגיסטיקות, מי הולך לסופר ואם הולכים לארוחת ששי להורים שלו או להורים שלך! זו לא שיחה. ולהוציא את הטלוויזיה מחדר השינה! זה הגורם מספר אחת לשתיקות בין בני זוג.
- לפתח תחביב ולעשות אותו לחוד, בלי בן הזוג. כשיש לי עולם עשיר משלי, אני פחות מצפה מבן הזוג שלי להעשיר את עולמי ואני גם מתרגלת לעשות עבור עצמי דברים מעניינים ומרגשים. למי שרוצה – אפשר אפילו לא לגלות מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים לבד. מסתוריות היא תבלין מעניין בזוגיות.
- לאפסן את הילדים אצל סבא/סבתא לסוף שבוע פעם בחודשיים, ולהישאר בבית עם טלפונים סגורים. זה בזול וזה חוסך נסיעה בפקקים של שבת בערב. ולא לבצע שום מטלות! ממש כאילו יצאתם לצימר בגליל. זוכרים שפעם, בהתחלה, כל מה שרציתם זה להיות ביחד ולא עניין אתכם איפה, זה היה יכול להיות במחסן? אז כזה.
- להעיז ולגוון במגע הפיזי על כל גווניו וסוגיו. חיבוקים ברחוב, נשיקות לפני הילדים, לטייל יד ביד, לשבת בקולנוע מחובקים. פנטזיות, צעצועים, סרטים כחולים. אפשר אפילו להעיז, מי שזה מתאים לו, לצרף אדם שלישי, לעשות את זה בטבע, על השיש במטבח, מה שכייף לכם. אבל הכל בהסכמה. כל דבר שטרם עשיתם, יכול פוטנציאלית להפוך לדבר הכי כייפי בעולם!
והנה באה ההנחייה הכי חשובה ועקרונית בכל הסיפור הזה: כשבן הזוג מציע משהו חדש, לא להגיד אוטומטית לא! לא לחפש סיבות למה לא כדאי, כי תמיד תמצאו. אז תסכימו, תנסו, כי תמיד קיים הסיכוי שיקרה הפלא הזה – שתתלהבו ממשהו חדש!
שלכם,
מיכל