הי חברים,

לכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות בסיסית ומולדת לאושר.

האמנם?

ברור, אתם אומרים לי. רגע, לא?

אז זהו, שלא בטוח בכלל. וגם ההגדרה של אושר היא הגדרה נזילה ביותר.

ומה אומר לכם הביטוי "להסתפק במועט"?

לא דברים טובים, נכון?

משהו אנכרוניסטי, שעבר מן העולם, שנוגד את האמונה שלנו שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו ושלכל אחד מאיתנו יש חזון שבו השמיים אינם הגבול.

ועוד שאלה: מי ציפה לאושר בזמן מלחמת העולם השנייה? אחינו שחיו באירופה הכבושה לא היו עסוקים בזכותם לאושר…ומה היתה ההגדרה של אושר באותה תקופה, אם בכלל שאלו את השאלה הזו?

ולמי שלא היה יהודי וחי בזמן המלחמה ההיא, מה הוא הבין מהמילה אושר? סביר להניח שהנשים, שנשארו בבית, ממש לא היו עסוקות בלהיות מאושרות כפי שאנחנו מבינים את המושג. הן עסקו בלדאוג לגברים שלהן, שנלחמו בחזית, ובפרנסת הבית, כי הגברים, כאמור, היו בחזית. והן היו מאושרות כאשר הגברים חזרו הביתה בחיים.

והגברים עצמם, איזה אושר הם ביקשו לעצמם?  סביר להניח שהם ביקשו לשרוד את השעה ואת היום והיו מאושרים כשהם חזרו הביתה.

ואבותינו, העולים לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, אלה שהיו בסכנת חיים, נעשו מאושרים מכך שהם ברחו מאירופה ושהיה להם מה לאכול. הם חיו באושר כאשר ילדיהם נותרו בחיים ועבדו לקראת עתיד טוב יותר.

אז אנחנו רואים שהמושג אושר שונה במהותו מתקופה לתקופה, ממצב אנושי אחד לשני.

אז מה אני, אתה ואת מבינים מהמילה אושר?

למזלנו הרב, אנחנו משוכנעים שהאוכל שעל שולחננו והעבודה שלנו והדירה שרכשנו והתואר האקדמי הם הבסיס, זכויותינו הבסיסיות. עד לנקודה זו, אצל רובנו, האושר עדיין לא נכנס אל התודעה. עד כאן זה הבסיס והבסיס הזה לא מספיק כדי לעשות אותנו מאושרים.

יש לנו ציפיות גבוהות הרבה יותר.

אנחנו מצפים להגשמה, וסיפוק, והכרה, והוקרה, ואהבה גדולה, והתרגשות, ועוד המון המון פסגות רמות.

וכשאנחנו לא מקבלים את כל הדברים הנפלאים הללו לפי לוח הזמנים שהגדרננו לעצמנו, אנחנו מאד לא מאושרים. לפעמים אפילו אומללים. כי הציפיות שלנו לא התגשמו. כי לא קיבלנו את מה שמגיע לנו.

אז מתי זה קרה שפתאום נעשינו משוכנעים שכל זה מגיע לנו?

ולמה כשאנחנו לא מאושרים מהסיבות של חוסר סיפוק, או התרגשות, או תשוקה, אנחנו עושים דברים ממש דראסטיים כמו לפרק נישואים?

הולדתה של הציפייה המודרנית לאושר

בהכול אשם אברהם מאסלו (טוב, הוא לא באמת אשם, צוחקת איתכם, הוא רק עזר לנו להבין את מה שעשינו לעצמנו).

מאסלו הסביר לנו שיש לנו פירמידה של צרכים, שכבר כתבתי לכם עליה, שבבסיסה רשומים הצרכים הכי חיוניים, וככל שאנחנו מטפסים במעלה הפירמידה, כך אנחנו מגיעים לצרכים יותר ויותר מתוחכמים, גבוהים, פחות מובנים מאליהם, שאיפות שנולדות רק כאשר הצרכים הבסיסיים יותר ממומשים.

והפטנט עם הצרכים הגבוהים, הוא שהם נראים לנו לא פחות חשובים מאשר אוכל, כאשר יש לנו אוכל. רק אם לא יהיה לנו אוכל – נוריד את הציפיות להגשמה אישית (לפעמים גם זה לא, אבל לא אכנס למורכבות הזאת כי אחרת לא נצא מפה היום).

כלומר: מה שמאסלו אומר לנו הוא, שככל שנספק יותר צרכים, ככה יבואו לנו עוד צרכים, חדשים, מתוחכמים יותר, לא פחות קשים להשגה, ושאותם נרצה לא פחות. איזה בלגן.

יש לנו אויר לנשום – רוצים אוכל.

יש לנו אוכל לאכול – רוצים בית.

יש לנו בית עם גינה – רוצים אהבה.

יש לנו אהבה וזוגיות –  רוצים מימוש עצמי.

ככה זה.

וככה, ככל שאנחנו מטפסים ומטפסים, וככל שתנאי החיים שלנו משתפרים, אנחנו רוצים עוד ועוד.

ואז אנחנו מגיעים לפסגה, ושם יושב לו, מדושן עונג ומחייך מאוזן לאוזן, האושר האישי. שהוא הטריק הכי טריקי מכולם: אנחנו מבקשים לעצמנו להיות מאושרים.

אז מה זה להיות מאושרים בעידן השפע המודרני?

לפירמידה של מאסלו אני כבר מזמן לא קוראת פירמידת הצרכים, אלא פירמידת הציפיות. כי רק אוויר ומזון הם צרכים באמת. בלא כל השאר עדיין נישאר בחיים. לא חיים משהו, אבל לא נמות. כך שמדובר בעצם בציפיות שלנו מהחיים שלנו, ולא בצורך ביולוגי שבלעדיו נמות.

גם סקס, אגב, יושב על רשימת הצרכים הביולוגיים, כי בלי סקס המין האנושי ימות כולו בתוך כמה עשרות שנים, שזה כמו שתי ננו-שניות במונחים אבולוציוניים; עד כדי כך חזק אנחנו מתוכנתים להשתוקק אליו.

ובעידן השפע המודרני, שזה אצלנו, יש לנו ציפייה שהאושר יבוא וינחת לנו על הראש, ולפחות בחלק נכבד מן הזמן, כשנשאל את עצמנו האם אנחנו מאושרים, התשובה תהיה: כן! מצלצל.

אז מה זה האושר שלנו? האושר שלנו הוא שיהיה לנו הכל.

מבסיס הפירמידה ועד ראשה. גם אויר ואוכל, גם בית וגם פרנסה, גם אהבה ושייכות וגם הגשמה וסיפוק. לא נדלג על כלום.

וכאן נוחתת על ראשנו הבעיה:

כבר אמרנו שהציפיות שלנו עולות ככל שהציפיות שלנו מתגשמות ושזה מסלול ללא סוף.

רוצים לשמוע פרדוקס שמוכיח את קיומה של הבעיה? החברה האמריקאית, שיש לה כידוע שפע חומרי רב מאד, מצויה רק במקום ה- 23 בדירוג האושר העולמי.

ובואו ונכניס את הזוגיות לתוך משוואת האושר, כי זה מה שמעניין אותי

אז איפה נכנסת הזוגיות שלנו לתוך המשוואה הזאת?

כשאנחנו מכוונים זרקור אל הציפיות שלנו מהזוגיות, משהו כמו פירמידת הזוגיות של מיכל (טוב, אני לא כמו מאסלו, אבל טיפטיפה), אנחנו רואים כמה נתונים מאד מעניינים:

בשנות החמישים, שזה לא הרבה זמן אחרי מלחמת העולם ותחילת תקופת השגשוג בארצות הברית, הציפייה של אנשים בוגרים היתה להקים משפחה, להתפרנס בסדר, לגדל 2.4 ילדים מצליחים. זהו.

לא היתה ציפייה – בוודאי לא לנשים – למימוש עצמי מעבר לכך, למשל בתחום המקצועי ואפילו לא לעצמאות כלכלית. ולא היתה ציפייה לשפע כלכלי מטורף שכלל חופשת סקי פעם בשנה, מסכי פלזמה בכל חדר ומכונית חדשה כל שלוש שנים. ובטח שלא היתה ציפייה להתרגשות ולתשוקה במיטה הזוגית אחרי עשרים שנה.

והיום, שנייה וחצי אבולוציוניות אחר כך, הציפיות שלנו אחרות לגמרי: אנחנו רוצים (כולם, גם הנשים) להיות בעלי עצמאות ונפרדות, כלכלית ואישית, אנחנו רוצים להתחתן עם החבר או החברה הכי טוב/ה, אנחנו רוצים לנהל מערכת יחסים מונוגמית בטוחה ומחויבת, אנחנו רוצים חופש אישי, אנחנו רוצים תשוקה, התרגשות וריגוש, אנחנו רוצים לגדל ילדים, אנחנו רוצים שוויון, אנחנו רוצים שהאישה תהיה נשית והגבר יהיה גבר-גבר, ואנחנו רוצים את כל אלה למשך כל החיים, עד שהמוות יפריד בינינו.

יודעים מה פירטתי כאן? את ההגדרה של רובנו לאושר הזוגי.

אז עכשיו כולם רואים את התקלה?

כל כך העפלנו אל פסגת המאסלו, שאנחנו רוצים הכל, אבל הכל, למרות שכנראה שזה בלתי אפשרי.

כי אי אפשר גם מחויבות וביטחון במערכת היחסים – וגם נפרדות וחופש אישי. ואי אפשר גם לנהל חיים נפרדים ועצמאיים – וגם לגלות הכל לבן הזוג. ואי אפשר להיות החברים הכי טובים – ולהתנהל בתשוקה וריגושים כמו ברומן סוער. ואי אפשר לנהל שתי קריירות מלאות בשוויון מלא – וגם לגדל ילדים בשלווה ובנחת וגם שיהיה לנו זמן לזוגיות שלנו ולעצמנו כפי שהיה לנו בתחילת הדרך.

לא עובד. כל מי שנשוי יותר משלוש שנים יודע זאת.

וככה אנחנו דנים את עצמנו לכישלון.

אז למה בעצם אנחנו רוצים את הכל?

אושר כפי שאנחנו מבינים אותו, הוא מושג חדש יחסית, שהומצא רק אחרי שהגענו (במערב, חבר'ה, מרבית אוכלוסיית העולם ממש לא נמצאת במקום שלנו), בשעה טובה, לאמונה שנישאר בחיים, שיהיה לנו מספיק אוכל וגג מעל הראש, ושהילדים שלנו יישארו בחיים לאחר הילדות המוקדמת. תשאלו את מאסלו.

ואת השאיפה שלנו לאושר זוגי התאמנו לחיים החדשים שלנו, חיים מלאי כל טוב, חיים שבהם לרובנו אין סכנה ברורה ומיידית לכיליון, חיים שבהם מגיע לנו להגשים את עצמנו, לטעום מהכל, ליהנות, לבלות, לשמוח, להשתוקק, להתרגש, להגשים, ואפילו פנטזיות ואת כל זה – לעשות בזוג. לא עם השבט.

ואת זה הלבישו נא על התפיסה (החדשה לנו יחסית, בערך בת 10,000 שנה בסך הכל, והבלתי טבעית לכל המינים שעל פני כדור הארץ) שעלינו לחיות במונוגמיה, וקבלו מתכון לבלגן.

….

נמשיך בהמשך. יש שאלות?

שלכם,

מיכל