הי חברים,

בשנים האחרונות התפרסמה ספרות מחקרית אמריקאית נרחבת שמובילה למסקנה אחת ברורה: מונוגמיה זה לא טבעי; לא לזוחלים, לא לציפורים, לא לדגים, לא ליונקים ולא לבני האדם.

הנה מבחר מהספרים הללו (רשמתי כאן את מה שאני קראתי, וזו  רשימה חלקית ביותר של הספרים הקיימים בנושא):

Anatomy of Love, Dr. Helen Fisher

Why We Love, Dr. Helen Fisher

Sex at Dawn, Christopher Ryan and Cacilda Jetha

Mating in Captivity, Esther Perel

Lust in Translation, Pamela Druckerman

The Myth of Monogamy, Dr. David Barash and Dr. Judith Eve Lipton

הרשימה הזו חלקית, אולם הספרים הללו הם ספרים רציניים מאד. הם מבוססים על מחקרים גדולים, והם נכתבו בידי בעלי מקצוע חשובים ומוערכים, כל אחד בתחומו (למעט כריסטופר ראיין, שהוא עיתונאי ידוע-שם שערך מטה-מחקר, שזה מחקר על מחקרים, וציטט מלומדים רבים אחרים).

ואחרי שגמרנו להתפעל מהרשימה, בואו נניח אותה רגע בצד.

החיים קשים

מי מאיתנו שחי בזוגיות של יותר משנתיים גג ארבע שנים, יודע שמונוגמיה זה קשה.

הסיבה הכי עקרונית לכך שזה קשה היא שמונוגמיה זה לא טבעי.

מסתבר שמונוגמיה לא קיימת בטבע אצל כמעט אף אחד מהמינים (למרות מה שחשבתם על ברבורים), גם לא אצל המינים שנחשדו במונוגמיה עד כה. גם אצל בעלי החיים שחוברים לכל החיים, קיימות מה שנקרא בשפתנו, בגידות.

הסיבה שאנחנו מתקשים לשמור על המונוגמיה היא מכשיר אבולוציוני קטן ונחמד שמוכר כמעט לכולנו, ושנקרא התאהבות.

והנה הגדרה של הקושי שיש לנו עם המונוגמיה הזאת

היתרונות של מונוגמיה ברורים לכולנו: קודם כל הקמת משפחה וגידול ילדים עד שיעמדו ברשות עצמם. לא באמת יש למישהו מאיתנו ספק שהרבה יותר קל ואפקטיבי לגדל ילדים בשניים (או שתיים, מה שבא לכן). ויש גם יתרונות נוספים כמו חברות, שיתוף, תמיכה, חיבה, כבוד, סקס בקביעות, ועוד ועוד מטעמים. מה לעשות, רובנו לא נולדנו לחיות לבד. מאז ומעולם היינו יצורים חברתיים, עד כדי כך שבתחושה שלנו, הישרדותנו תלויה בקבוצה שאנחנו חלק ממנה.

גם החסרונות של המונוגמיה ברורים: פעם היינו חלק מקבוצה הרבה יותר גדולה מאשר איש-אישה-ילדים. והתשוקה שלנו היתה מופנית פעם כלפי אברה ופעם כלפי יצחק. והיום, מה שאנחנו יודעים זה שהתשוקה חולפת, ולפעמים אנחנו אפילו מתאהבים במישהו אחר. ובוודאי שאנחנו נמשכים מינית למישהו אחר. וגם לחלוף התשוקה והתחדשות המשיכה לאחרים יש סיבות אבולוציוניות טובות מאד, תיכף נדבר על זה.

בשביל זה יש רשימה.

כשאנחנו חוברים לבן הזוג שנעשה הפרטנר החוקי שלנו, זה בדרך כלל מתוך התאהבות ותשוקה ורצון עז לחיות עימו את שארית חיינו. ככה אנחנו מרגישים.

אבל התשוקה המטורפת, זו שבוחשת אותנו כמו כפית גדולה בכוס קטנה של תה, מתפוגגת די מהר, ואחרי שחווינו אותה והיא נעלמה לנו, אנחנו נעשים פגיעים; פגיעים לכך שהיא תבוא עוד פעם, רק שהפעם זה יקרה עם מישהו אחר, עם מישהי אחרת.

ואז מה?

כתבתי לכם כבר לא מעט על מחקריה ומסקנותיה של החוקרת האמריקאית המופלאה ד"ר הלן פישר, והיום אספר לכם עוד משהו שלמדתי ממנה:

התאהבות היא לא רגש; היא צורך ביולוגי עז כמו רעב וצמא

תודו שהפתעתי אתכם.

בספרה "למה אנחנו אוהבים", מסבירה ד"ר פישר שההתאהבות היא צורך ביולוגי עתיק מאד מאד, שדומה במתכונתו  לרעב, לצמא, ואיננו – אני מדגישה, שימו לב – רגש. התאהבות זה לא רגש. מפתיע, נכון? ההסבר שלה הוא תוצאה של מחקר מקיף ועשרות שנים של מומחיות.

פישר חקרה את גלי המוח של הרבה מאד אנשים מאוהבים וגילתה דברים מאד מעניינים (היא גם הסתמכה על מחקרים של רבים וטובים אחרים, ואני ממש ממליצה לכם לקרוא את הספר המרתק שלה).

האחד: שבזמן ההתאהבות המוח מציף את עצמו בשני כימיקלים, דופמין ונוראפינפרין. דופמין גורם לנו לכמה תהליכים: מיקוד עז, פרצי אנרגיה חדים לפעולה, מוטיבציה ענקית להשיג את מה שהוגדר כמטרה, והתעלות הרוח עד כדי מאניה, כלומר, היי מטורף. נכון שהתופעות הללו מזכירות לכם את עצמכם בזמן התאהבות?

ייצור כמויות של שני הכימיקלים הללו (נוראפינפרין עושה פעולה דומה), גורם גם לירידה חדה ברמה של כימיקל אחר, סרוטונין. המחסור בסרוטונין גורם למחשבות אובססיביות (מכירים את זה שבשלב ההתאהבות כל מה שאתם חושבים עליו זה האהוב או האהובה? אז כזה).

והנה הדבר השני שנלמד במחקר: הכימיקלים הללו מוזרמים לאזורים שונים במוח, והמון מהם מגיע לאזור עתיק מאד, שנקרא גרעין הקאודט (יש שניים כאלה, אחד לכל המיספרה של המוח, ימין ושמאל). האזור הזה כל כך עתיק שהוא היה קיים במוח שלנו עוד לפני שהיינו יונקים, סיפור קצר של 65 מיליון שנה. הוא חלק מאזור במוח שנקרא גרעין האקומבנס (וסליחה על הלטינית), שנחקר רבות בקשר להתמכרות לסמים.

גרעין הקאודט אחראי, בין היתר, ללמידה, לגירוי ויזואלי ולמערכת השכר ועונש שלנו.

אז במוח, ככה נראית התאהבות

דופמין ונוראפינפרין מתחילים לעוף כמו מטורפים במוח, וכמויות מסחריות מהם עפות לגרעין הקטנצ'יק הזה, הקאודט. המוח של המאוהב לומד שהוא מאוהב ב- "היא" או "הוא" המיוחדים והקסומים. ואז נוצר בבת אחת צורך עמוק להתמקד באותו אחד או אחת, לשים לב לכל פרט קטנטן שקשור אליהם, ללכת ולהביא עוד מהדבר הזה, להסתכל עמוק בעיניהם, להיות איתם, לגעת בהם. לגרום להם להתאהב בנו. לחיות איתם 24/7. לעולם.

אם התהליך הזה נשמע לכם מוכר זה בגלל שהוא באמת מוכר: הצורך הזה דומה מאד להתמכרות לסמים קשים, הרואין למשל.

אוקיי, הבנו?

לא מדובר ברגש, כמו כעס למשל, שבא והולך בהתאם לנסיבות, משהו שאנחנו אפילו יכולים לשלוט בו במידה מסוימת; מדובר בצורך, כמו צמא.

וכשאנחנו צמאים, שום דבר לא יעצור אותנו עד שנגיע למים.

ואז ההתאהבות חולפת לה – בכוונה

ד"ר פישר מסבירה בספר שלה שהתאהבות חולפת בתוך שנה וחצי גג. לא אכנס עכשיו להסברים מדעיים למה זה קורה, ומספיק שתדעו שהתהליך הזה דומה למה שקורה למכור לסמים שצריך להעלות עוד ועוד את המנה כדי לקבל את אותו ההיי. המוח מתרגל.

נכון, המוח מייצר לנו תחושות חדשות של קשר עמוק, של אהבה בוגרת ורגועה, של שלווה וביטחון, וטוב לנו עם זה, ושלא תחשבו חלילה שאני לא בעד קשר כזה; אני מאד בעד, ויעיד על כך הקשר שלי עם בעלי האהוב, במשך למעלה מרבע מאה!.

אבל התאהבות – זה לא.

ועכשיו, אחרי שנה וחצי, נותרו לנו רק עוד חמישים–ששים שנה גג, לחיות עם בן הזוג ובלי התאהבות…

הטבע שלנו, של התפוגגות התשוקה המטורפת, של חלוף ההתאהבות, בנוי ככה בכוונה.

פעם, לפי ד"ר פישר, כשחיינו בשבט, התאהבנו, גידלנו עם האהוב ילד אחד עד שהוא הגיע לגיל שהוא מספיק עצמאי כדי להיות חלק מהשבט, נפרדנו מההורה של הילד הזה, והלכנו להתאהב במישהו אחר, כדי לערבב את הגנים שלנו מחדש.

ככה זה היה במשך כל ההיסטוריה שלנו ועד לפני בערך 10,000 שנה.

מבחינה אבולוציונית זה היה הרבה יותר הגיוני: כשיש יותר וואריאציות גנטיות וערבוב של הגנים, ולא משנה אם מדבור במגוון הכי גדול של ילדים, פרחים, או לטאות, זה מגדיל את הסיכוי שחלק יהיו יותר מתאימים לסביבה שלהם, וישרדו. אם לא הילד הזה, או הפרח הזה, אז ילד אחר או פרח אחר, לא משנה (ככה אומר לעצמו הטבע); העיקר שהמאגר הגנטי מגוון ככל הניתן.

אז עם המבנה הכימי והאנטומי הזה של המוח הגענו עד הלום: אנחנו אמורים להתאהב, להביא ילד ולגדל אותו עד שסיכוייו לשרוד יהיו טובים, להפסיק להיות מאוהבים, להיפרד, ולהתאהב במישהו חדש כדי להביא גם איתו ילד. ככה כל כמה שנים, במהלך שנות הפריון.

בספרות קוראים לזה מונוגמיה סדרתית. בשביל זה בנה לנו הטבע מנגנון התאהבות ומנגנון משיכה מינית.

הערה לסדר: האמת שהסיפור הרבה יותר מורכב. פישטתי לכם כאן, כדי לא להלאות בהסברים מדעיים אבל מי שמתעניין, יש פה עולם שלם, וכדאי להבין אותו. מוזמנים לחזור לרשימה.

והנה הדילמה שהגיעה עימנו עד הלום ביחד עם הכימיה המוזרה הזאת

לחלקנו, אולי אפילו לרבים מאיתנו, יום אחד זה קורה: מתרחשת התאהבות חדשה.

ועכשיו אנחנו במערכת יחסים אוהבת, אבל לא מאוהבת, והחברה שלנו דורשת מאיתנו מונוגמיה, והתאהבנו במישהו אחר.

ומה עכשיו?

נממש את ההתאהבות? לא נממש את ההתאהבות? נזיק למערכת היחסים הכי חשובה לנו בעולם?

מה?

רואים למה מונוגמיה זה לא טבעי?

אז להיום, מילים לסיכום בלי שיש שום סיכום

ראש וראשית, בואו נודה על האמת: קשה לנו. אלה מי שאנחנו, עוד לפני היותנו יונקים, ויש לנו בעיה. יש פער גדול בין הטבע שלנו ובין מי שאנחנו אמורים להיות ואיך שאנחנו אמורים לחיות.

מצד אחד, כימית ואנטומית אנחנו לא מונוגמיים ומצד שני, אנחנו נדרשים לחיות במונוגמיה. ומצד שלישי, כן, יש כזה, תוחלת החיים שלנו הכפילה את עצמה.

ככה נראה הפער.

אז בפעם הבאה נדבר על בכל זאת איך אנחנו עוזרים לעצמנו קצת.

שלכם,

מיכל